הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא קמא · הקדמה לפרק א׳

וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ. אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל. (שמות כא, כח-לב)

וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ. (שם לג-לד)

וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן. אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ. (שם לה-לו)

כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם. (שם כב, ד)

כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה. (שם ה)

בתורה מבואר כי אדם אחראי לתשלום נזקים שגרמו בעלי חיים השייכים לו (בנגיחה, באכילה, בדריסה), או לנזקים שנגרמו מכוח מעשיו (בחפירת בור או בהצתת אש).

בפרק זה שהוא כעין מבוא כללי לדיני ממונו של אדם שהזיק, דנים בדרך כלל באחריותו של אדם לתשלום נזקים שגרמו רכושו או מעשיו — על אלה מהם הוא חייב לשלם ועל אלה מהם הוא פטור. דיון אחר הוא בשאלה עד כמה מקום עשיית הנזק משפיע על האחריות לתשלום הנזקים: באלו מקומות חייב לשלם על נזקים, ועל אלו נזקים אינו חייב לשלם משום שנעשו בתחום שבו אין נזק זה נחשב בתחום שמירתו. דיון נוסף הוא בדרכי התשלום, כיצד מעריכים את הנזקים, וכיצד גובים אותם. ובענין זה — על אלה דברים חייב האחראי לכך בתשלום כל הנזק, ובאלו מהם הוא משלם רק מחציתו.

הדיון הראשון בפרק זה הוא ב״אבות הנזיקין״ — הגדרת מיני הנזק השונים לפי סוגים כלליים, אשר לכל אחד מהם יש הלכות המיוחדות לו. המקרים הנאמרים בתורה הם דגמים, שמהם צריך להעלות הגדרות מופשטות וכלליות יותר בהגדרת ״אבות הנזיקין״, ובצד הייחוד שיש בכל אחד מהם, הן בדרך גרימת הנזק, הן במקום הנזק, והן במידת האחריות שיש לבעלים על נזקים אלה.

בתורה יש חלוקה בין שתי דרכי תשלום נזקים. האחת היא תשלום מלא (״נזק שלם״) שמשלם המזיק מ״מיטב שדהו״, והאחר הוא תשלום חצי נזק הנגבה מגופו של המזיק. בפרק זה מבררים הן את משמעות הגבייה מ״מיטב שדהו״, והן את דרך עשייתה בפועל, וכיצד דנים במקרים שבהם אין הדבר ניתן להיעשות.

דיון בסיסי אחר הוא בדברים שעליהם משלמים רק ״חצי נזק״ — האם תשלום זה נחשב כחובה ממונית בלתי שלימה, או כקנס שהטילה התורה. ולאחר מכן — בהגררה מפורטת יותר של המקרים בהם יש תשלום נזק שלם ואלה שמשלמים עבורם רק חצי נזק.

בתוך הדיונים הללו עוסקים גם במדרשי ההלכה הבסיסיים בעניינים אלה של נזקי ממונו, ובדרך אגב גם בתשלומי נזקים שאדם גורם, אם על ידי כוונת זדון או על ידי רשלנות.