הקדמות לתלמוד הבבלי · נדה · סיכום לפרק ב'

אף שמעיקר הדין, אין האשה נחשבת לנדה אלא משראתה דם, אמרו חכמים כי רצוי ומשובח שתהא האשה מרבה לבדוק עצמה. שמא נטמאה, ותיזהר מעתה שלא לטמא במגעה, ותמנע מאכילת תרומה שהיא נאסרת עתה באכילתה. ואולם אין דברים אלה אמורים אלא באשה, אך האיש אסור בבדיקת עצמו, שיש לחשוש שמתוך כך יבוא להוצאת זרע. אמנם לענין האיש הזב המונה את ראיותיו, אף הוא משובח כאשה. ובאשר לאשה שאינה בת דעת נקבע כי נשים פקחות בודקות אותה ומטבילות אותה, והריהי מותרת באכילת תרומה על ידי כך.

באשר לאופן הבדיקה הראוי נקבע כי אין האשה בודקת עצמה אלא בבד לבן, ולא של שאר צבעים, וכזה שהוא רך ויכול להיכנס אל המקומות הדחוקים, ואין הוא פוצע אגב כך. ובדינם של האיש והאשה שבדקו עצמם אחר תשמיש ומצאו דם נקבע כי אם נמצא הדם על עד הבדיקה של האיש לאחר התשמיש — הריהם טמאים בכך, וחייבים קרבן חטאת. ואם נמצא על העד שלה — אם קנחה מיד בגמר התשמיש, הריהם טמאים וחייבים קרבן על כך. ואולם אם שהתה מעט זמן קודם הבדיקה — הריהם טמאים מן הספק, וחייבים באשם תלוי. ואם בדקה עצמה זמן רב מכך לאחר התשמיש — האשה טמאה מדברי חכמים למפרע, ובועלה טמא טומאת ערב בלבד.

אמר הכתוב בדינה של הנדה ״דם יהיה זובה״, ומכאן למדנו כי אין האשה נטמאת אלא ביציאת הדם, ולא ביציאת שאר נוזלים, גם אם בפרטים מסויימים הריהם דומים לדם, וכגון שהם סמיכים כדם, אבל אין צבעם כדם. ולמדו חכמים כי חמישה מיני צבעי דמים טמאים הם באשה, וכל השאר טהורים. ופירטו את הצבעים השונים, לגווניהם ולסוגיהם, מי מהם הוא בכלל מראות הדמים המטמאים, ומי אינו בכלל אלה.

ובאופנים בהם החכמים בודקים את הדם הבא לפניהם, נקבע כי החכם הבודק את הדם הבא לפניו והוא מסופק אם הוא מכלל הדמים הטמאים — הריהו משווה את הדם שלפניו עם המראה הדומה לו (כגון מימי אדמה). ונעשית הבדיקה על גבי מטלית לבנה. ובאו בפרקנו הנהגות שונות של חכמים בדרכי הבדיקה, אימתי היא נעשית (באיזו משעות היום) וכיצד היו רואים את הדם המסופק (מקום, מדת האור). וכן נקבע כי החכם רשאי לטהר לאחר שחברו החכם כבר טימא את הדם.

ועוד באו דברים בפרק זה בענין הנהגות הצניעות הראויות בדרך התשמיש, ומתוך זה התפרטו עוד מהדברים שאין לנהוג בהם, מפני הסכנה ומפני טעמים אחרים.