הקדמות לתלמוד הבבלי · מנחות · סיכום לפרק א'

בפרק זה הגיעו לידי בירור וסיכום הבעיות הקשורות בפסולי המנחות. סוכם כי המנחות צריכות להיעשות (בשעת קמיצתן, והוא הדין לפי המשך המסכת, במתן הקומץ בכלי, בהולכה ובהקטרה על המזבח) לשמן. ואולם מנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות לעצמן אלא שלא עלו לבעלים לצאת ידי חובתם. ויש שתי מנחות היוצאות מן הכלל — מנחת חוטא ומנחת קנאות (מנחת סוטה) שנפסלות לגמרי אם נקמצו שלא לשמן, ולמסקנה גם מנחת העומר.

בדרך מקיפה יותר סוכם כי הקמיצה במנחה כמוה כשחיטה בזבח, מתן הקומץ בכלי — כנגד קבלת דם הזבח בכלי, הולכת הקומץ למזבח והקטרתו (וכן הקטרת הלבונה) — כנגד הולכת הדם וזריקתו על המזבח, ומחשבה פסולה שחישב בה הכהן באחת מעבודות אלו פוסלת את המנחה, כאשר חושב להקטיר את הקומץ, או לאכול את המנחה שלא באופן הראוי. ובדינים אלה קיימים אותם הכללים כמו בזבחים — המחשב להקריב או לאכול מן המנחה לאחר זמנה (כלומר, למחרת) הרי גורם במחשבתו שהמנחה נעשית פיגול, שהאוכלו חייב כרת. ואם חשב להקריבה או לאוכלה שלא במקום הראוי — הריהי נעשית פסולה, אף שאין האוכלה חייב כרת. ובכל אלה צריך לחשב בשיעור הראוי (כזית) ולא פחות ממנו, וכדי שיחול דין פיגול במנחה צריך שמלבד המחשבה הפסולה יהיו שאר הדברים נעשית כראוי להם. ולפיכך המערב מחשבה פסול אחרת במחשבת הפיגול, אף שפסל — לא הביא לידי פיגול.

ובדרך עשיית המנחה, כל שנעשתה העבודה על ידי אלה שאינם ראויים לעבודה (כגון זר, טמא) או משום שלא עשאוה בדרך הראויה לעבודת המקדש, כגון שלא נעשתה בעמידה, על רצפת העזרה, או בימין — כולם פוסלים את המנחה.

יש גם צדדי פסול המיוחדים למנחה, אם מעשה הקמיצה לא נעשה כראוי, או שהיה הקומץ חסר או יתר משיעורו או שהיו בקומץ גופים זרים שאינם שייכים לקומץ — בכל אלה נפסלת המנחה. שאין המנחה כשרה אלא אם כן נקמצה בידי הכהן הראוי, בדרך הראויה לקמיצה ובשיעור הראוי לה.

במסגרת פרק זה נדון במפורט מעשה קמיצה כיצד הוא נעשה, ובאיזה אופן מתקדש הקומץ בכלי, האם הוא מתקדש לחצאין, האם ניתן לעשות זאת על גבי קרקע או דווקא כשהוא ביד הכהן, וכן מה דינם של קמיצה הנעשית בפסול האם יש לה תקנה, וכן מה דינם של חסרון בשיריים, האם גם הוא פוסל את המנחה, ועוד.