הקדמות לתלמוד הבבלי · כריתות · סיכום לפרק ד'

שני נושאים עיקריים בפרק, האחד – באיזה אופן מתחייב אדם אשם תלוי, והשני – מה היא השגגה עליה מביא אדם קרבן חטאת.

כל עבירה שמביא חטאת כאשר נודע לו שחטא בשגגה, מביא אשם תלוי על ספיקה. ואולם אינו מביא אשם תלוי אלא אם כן היו לפניו שתי אפשרויות, אחת של היתר ואחת של איסור, כגון שתי חתיכות של חלב ושל שומן, ואכל אחת מהן (וכן שהיו שתי נשים, אחת מותרת לו ואחת אסורה, או שספק לו אם עשה במלאכה בשבת או ביום שלאחריה). אבל אם אכל חתיכה, ואחר כך נודע לו שספק אכל – אינו מביא אשם תלוי,. וטעם הדבר (למסקנת ההלכה) מפני במקרה זה לא הוקבע האיסור. אבל כל שהוקבע האיסור מתחילה, אפילו הקדימו כלב ואכל אחת מהן – מביא על אכילת השניה אשם תלוי.

מסגרת החיוב של אשם תלוי דומה לזו של קרבן חטאת, ולכן כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחד מביא חטאת אחת, כך אם אכל כמה חתיכות, ורק אחרי שאכל את כולן נודע לו שספק חלב היו – אינו מביא אלא אשם תלוי אחד. ומצד אחר, כשם שאם אכל חלב ונודע לו וחזר ואכל ושוב נודע לו מביא חטאת על כל אכילה ואכילה, כך אם נודע לו שספק חלב אכל, ושוב אכל ונודע לו שאכל ספק – מביא אשם תלוי על כל אכילה ואכילה.

המביא אשם תלוי על הספק, ונודע לו שחטא צריך להביא חטאת על שגגתו. ואולם במקרה זה, אם אכל ונודע לו ספקו, וחזר ואכל ונודע לו ספקו, ולאחר מכן נודע לו שוודאי חלב אכל – אינו מביא אלא חטאת אחת, מפני שכדי לחייב חטאת צריך שתהא לו ידיעה ודאית, וזה לא היתה לו ידיעה אלא ספק.

אין מביאים אשם תלוי אלא אם היה ספק אם עבר עבירה, ושמא נתחייב בחטאת. אבל אם בוודאי עבר עבירה, אלא שאינו יודע איזו מהן עבר – אינו מביא אשם תלוי, שהרי נאמר בו ״ועשה ולא ידע״, וזה היא הריידע שעבר עבירה. ונחלקו תנאים האם מביא קרבן חטאת, שהרי ידע שחטא, ולמסקנה גם קרבן חטאת אינו מביא, מפני שנאמר״ אשר חטא בה״ – עד שייוודע לו במה חטא.

כשם שצריך החוטא שידע במה חטא על מנת להתחייב בקרבן חטאת, כך אינו חייב חטאת אלא אם התכוון בשעת החטא למעשה שעשה (אלא שהיה סבור שהוא מותר), אבל אם היה מתעסק הריהו פטור. ונחלקו הדעות מהו מתעסק הפטור בענין זה, ולמסקנה, די במה שלא התכוון לעשות את המעשה בחפץ המסויים שהתכוון אליו כדי לפוטרו, גם אם התכוון לחפץ אסור (וכגון שנתכוון לקטוף ענבים בשבת וקטף תאנים). והוא הדין למי שנתכוון לעשות שני מעשים אסורים בסדר מסויים, והקדים את המאוחר. יתר על כן, אפילו אם עשה את המעשה בחפץ שהתכוון אליו מתחילה, כל שהיה סבור בשעת מעשה שהוא חפץ אחר – פטור, שלענין חטאת צריך שיתקיימו גם כוונתו הראשונה, וגם מחשבתו בשעת מעשה. ומכל מקום, לא נאמר הפטור של מתעסק אלא בשני מינים, כגון תאנים וענבים. אבל אם היו שניהם ממין אחד – חייב חטאת.

עוד סוכם כי הדיון בענין מתעסק שהוא פטור מקרבן חטאת אינו קיים אלא בהלכות שבת, שלא נאסרה בה אלא ״מלאכת מחשבת״, ואין אדם מתחייב אלא אם נתכוון למעשה שהוא עושה. אבל באיסורי אכילה ואיסורי עריות אין אומרים כן, אלא גם המתעסק חייב, מפני שנהנה.

אלו הם עיקר ענייניו של פרק זה, אף שנסתעף גם לעניינים דומים, כגון ספק ידיעה לענין טומאת מקדש וקדשיו, מהות כפרתו של יום הכיפורים, ודיני ״מלאכת מחשבת״ של הלכות שבת.