הקדמות לתלמוד הבבלי · כריתות · הקדמה לפרק ג'

כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה׳ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ. (ויקרא ז, כה)

אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. (ויקרא ד, כח)

וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. (ויקרא ה, ה)

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה. (ויקרא י, ט-יא)

עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא. (ויקרא יח, יז)

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ. אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה׳. (ויקרא ה, יז-יט)

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה׳ אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים. (ויקרא ד, כב-כג)

לאחר שדנו בתחילת המסכת על שגגה של אלו עבירות מביאים קרבן חטאת, כאן עוברים לדון מה הם התנאים המחייבים אדם בקרבן חטאת, וכיצד ייתכן כי יתחייב אדם יותר מקרבן אחד.

לשון הכתוב ״או הודע אליו חטאתו״ מלמדת שיש צורך שהחוטא עצמו ידע שחטא על מנת לחייבו בקרבן, אלא שבמקרים רבים יכול החוטא להיוודע שחטא רק באמצעות אנשים אחרים, וכאן עולה שאלה – מה היא עדות המחייבת אדם בקרבן זה (או בניסוח אחר – מה היא העדות המאפשרת לו להביא קרבן ולהתכפר)? האם די בעדות של אדם אחד, או שמא יש צורך בעדות של שנים, כבשאר דיני התורה? ומה דינם של פסולי עדות (כגון עבד או אשה)? האם מי שמכחיש את העדים וטוען בוודאות שלא חטא, צריך להביא קרבן? האם בכלל ניתן לחייב אדם להביא קרבן על חטא, כאשר הוא עצמו סבור שאינו חוטא?

סוג אחר של שאלות נוגע להגדרת המעשה המחייב חטאת. בסוף הפרק הקודם נדון הדבר ביחס לגבי איסורי ערוה, מה נחשב כביאה, וכאן דנים ביחס להגדרת האכילה המחיייבת, שכן אף כי מוסכם כי שיעור האיסור שבכל התורה הוא כזית, יש לדון מה נחשב כאכילה? האם דווקא אכילה רצופה, או גם אכילה בהפסקות? האם יש לכך גבולות של זמן? וכיוצא בזה יש לדון לגבי שתייה. ענין זה מטבעו אינו נוגע דווקא לחיוב חטאת, אלא לדיני התורה כולם, וכגון האיסור על הכהנים לעבוד כשהם שתויי יין, ודברים אלו נדונים בפרק זה.

תנאי הכרחי לחיוב החטאת הוא השגגה, ומתוך כך עולות שאלות שונות הנוגעות ליחס שבין השגגה והמעשה האסור: האם מי שאכל בשגגה איסור אחד מספר פעמים צריך חטאת אחת על כל האכילות, שהרי מדובר היה בשגגה אחת, או שמא יתחייב בחטאת על כל אכילה ואכילה ששגג בה? ואם אכן יש מקום לחיוב חטאת על כל אכילה – מה מחשיב כל אכילה כנפרדת מחבירתה? וכן לצד השני, ייתכנו מקרים בהם יש באכילה אחת עבירה על מספר איסורים בבת אחת (וכגון טמא שאכל חֵלב של קדשים), האם יתחייב חטאת נפרדת על כל אחד מן האיסורים ששגג בהם, או שמא אין מקום לחייב על אכילה אחת יותר מחטאת אחת?

שאלות אלו נוגעות גם לאיסורי ערוה, שכן מצד אחד ייתכן כי יבוא אדם בשגגה מספר פעמים על אותה אשה, וכן ייתכן כי יבוא על מספר נשים שיש בהן איסור אחד (כגון הבא על נשיו בנדתן), ומצד אחר, יש מקרים של קשרי משפחה בהם אשה אחת אסורה על אדם משום כמה איסורי ערוה, ואף כאן עולה השאלה האם יתחייב אדם על מספר ביאות (ואף על מספר נשים) חטאת אחת, או האם בביאה אחת בשוגג יתחייב יותר מחטאת אחת? ענין זה נוגע לשאלה עקרונית המופיעה בתלמוד במקומות אחרים – האם ״איסור חל על איסור״, ואם כן – באלו תנאים

סופו של הפרק עוסק באיסור מלאכה בשבת שיש בו שאלות מורכבות במיוחד, מפני שיש בו יותר מאפשרות אחת של שגגה, שהרי יכול אדם שייעלם ממנו ששבת היום, בלא שייעלם ממנו איסור המלאכות, אך מצד אחר יכול שידע שבת היום, ויהיה שוגג באי ידיעת האיסור במלאכות שונות שהוא עושה. כאן עולות שאלות שונות, וביניהן: האם אדם שנעלם ממנו יום השבת ברצף של שבתות יתחייב על כל אחת ואחת מן השבתות כאילו היו ״גופים״ שונים? יחוד אחר של שבת הוא, שאף שיש בו הגדרה של שלושים ותשע אבות מלאכה שונים, שכל אחד מהם מחייב חטאת לעצמו, יש בו גם תולדות, ובענין זה עולה השאלה: האם יש לראות את התולדות כשם של איסור לעצמן או לא? הדיון ביחס שבין איסורים השבת לבין איסורי הערוה, על השונה והדומה שבהן, מהווה ציר חשוב בבירורן של שאלות אלה.