פרק זה דן בתחילתו ברשימת מחוסרי הכפרה, שקרבנם מכשירם לאכילת קדשים. ומסקנת ההלכה היא שאין בענין זה אלא ארבעה – הזב והזב היולדת והמצורע. אבל נזיר אין קרבנו מכשירו לאכילת קדשים אלא להתירו בשתיית יין ולהיטמא למתים. ואכן גר אינו נחשב מחוסר כפרה. ואף שרק משעה שנתגייר הריהו מותר בקדשים – לא לשם כך קרב קרבנו, אלא כדי להכניסו לכלל ישראל, וממילא הותר באכילת קדשים.
קריאה במקור
הקדמות לתלמוד הבבלי · כריתות · סיכום לפרק ב'
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
אגב כך נדון בפירוט עניינו של קרבן הגר, מניין לנו שאכן יש לו צורך בקרבן כדי לבוא בקהל ה׳. וסוכם כי על הגר להיכנס לברית כמו אבותינו בהר סיני – במילה וטבילה והרצאת דמים של קרבן. ואף שאבותינו הקריבו עולות ושלמים מן הבהמה, יכול הגר להביא קן אחד של שני עופות לעולה. ובזמן שהמקדש קיים אין הגר נכנס לברית אלא בקרבן, אבל בזמן הזה שאין מקדש די לו במילה וטבילה.
עוד דן פרק זה בקרבנות שאינם דומים לקרבן חטאת רגיל מצדדים שונים, הן במה שהם באים על הזדון כשגגה, הן במה שמביאים קרבן אחד על עבירות הרבה, והן במה שקרבנם אינו קבוע, אלא משתנה בהתאם למצבו הכלכלי.בין אלו המביאים קרבן אחד פעמים הרבה, היא היולדת שחזרה והפילה קודם שהגיע זמן קרבנה על הלידה הראשונה. ובענין זה נדון עניינה של אשה שהפילה בתום מלאת וחזרה והפילה בתוך מלאת של ההפלה השניה, וכן הלאה. וסוכם כי חיוב הקרבן חל על הלידה האחרונה שבתוך מלאת, וממנה מונים ימי טומאה וטהרה.
חלקו השני של הפרק עסק בדין שפחה חרופה, ובהבחנות בינו לבין שאר העריות. וסוכם כי שפחה חרופה שהכתוב עוסק בה היא שפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין, המאורסת לעבד עברי. וכן התברר כי מה שנאמר לגביה ״בקורת תהיה״ משמעו עונש מלקות. עוד נאמר כי אף שדינה של האשה במלקות ודינו של האיש בקרבן – תלוי דינו של האיש בדינה של השפחה, ורק במקרה שהיא לוקה מביא האיש קרבן (ויש אומרים גם להיפך, שרק במקרה שהאיש חייב בקרבן גם האשה לוקה).
ענין זה, שדינו של האיש תלוי בדינה של האשה, מייחד את דין השפחה משאר עריות, שם אין הדברים תלוים זה בזה, וגם אם היתה האשה פטורה, וכגון שהיתה קטנה – האיש חייב (וכן להיפך). וכיוצא בזה, אם היה אחד שוגג ואחד מזיד - השוגג בחטאת, והמזיד בכרת.
יחוד נוסף בשפחה הוא מה שנזכר בה ״שכבת זרע״, ומשם למדנו כי דין שפחה חרופה הוא רק בביאה שיש בה כדי להזריע, ולכן אינו חיב על ביאה של אכדרכה, וכן אין המערה חייב אלא רק הגומר ביאתו. ומכאן שבשאר עריות שלא נזכר בהן ביטוי זה,שווה דין ביאה של כדרכה לביאה כדרכה, ודין המערה כדין הגומר ביאתו. אלו הם עיקרי הדברים שבפרק זה, ונוספו בו דברים שונים, שבעיקרם פירוט והרחבה של נושאים אלו עצמם.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- William Davidson Edition - Hebrew
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- 'https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1'
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 00fa8f5853823afd2bc549fc29a8df23ab174d57f53a71cb19daedcb723cb279