הקדמות לתלמוד הבבלי · כריתות · הקדמה לפרק ב'

אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא... וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי ה’ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן. וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’ מִזּוֹבוֹ. (ויקרא טו, ב-טו)

וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים... וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’ מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ. (ויקרא טו, כה-ל)

אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה. (ויקרא יב, ב-ח)

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן... וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן... וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן. וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה. (ויקרא יד, א-כב)

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם. (במדבר טו, יד-טז)

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיקֹוָק... וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. (במדבר ו, א-יא)

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא... וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם... אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה. וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה׳ עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת... וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה׳ אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה... וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת... (ויקרא ה, א-יא)

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה׳ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה’ עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. (ויקרא יט, כ-כב)

פרק זה עוסק בשני נושאים עיקריים, המתייחסים לרשימת חייבי החטאת שבתחילת המסכת (״חטאת חלב״): החלק האחד עוסק ברישום וסיווג של שאר הקרבנות שעניינם כפרה - בין קרבנות חטאת שה״כפרה״ שבהם אינה כפרה על חטא, אלא עניינה גמר טהרה והכשר לאכילת קדשים, ובין קרבנות אחרים הבאים על חטא (אשם, קרבן עולה ויורד), אך מצד שני אינם בכלל חטאת החלב. חלקו השני של הפרק (שיש לו זיקה ברורה לחלקו הראשון) מתמקד באשם שפחה חרופה, שהוא הקרבן היחיד בתורה הבא לכפר על איסור ביאה, ואינו בכלל פרשת העריות, שהבא עליהן חייב חטאת. ההרחבה בשני עניינים אלה, מעבר לעצם הבאתם במשנה לגופם, הרי יש בה כדי להבליט את הקווים המייחדים את דיני החטאת הרגילה, שהיא עיקרה של מסכת זו.

תחילה עוסק הפרק ברשימת ״מחוסרי הכפרה״, שלפי הגדרת הרמב״ם (בהקדמה לסדר קדשים) עניינה אנשים המתחייבים בקרבן לא על מעשה שעשו, כמו חייבי ״חטאת חלב״, אלא מתוך מצב מסויים שאירע להם, והקרבן מכשירם לאכול בקדשים. רשימה זו לכאורה פשוטה היא, שהרי התורה מפרשת מקרים אלו (זב ושבה, יולדת ומצורע), אלא שיש לדון האם ניתן להכניס לרשימה זו את הגר, שצריך להביא קרבן כדי להיכנס לברית, ומה עניינו של קרבן הנזיר בסוף נזירותו. בהקשר זה דנה הגמרא בפירוט בדינו של קרבן הגר, וכיצד הו נכנס לברית.

מעבר למאפיין הבסיסי של חטאת החלב, שהיא באה לכפרת חטא, וכן שהיא באה רק על חטאים שזדונם כרת, מצוים בה מאפיינים אחרים המבדילים אותה מן הקרבנות האחרים שעניינם כפרה, והם – שהיא באה דווקא על השגגה, וכן שהעושה עבירה אחת מספר פעמים – מביא קרבן על כל פעם ופעם שנעלם ממנו חטאו, ועוד - שהקרבן הוא קבוע, כשבה או שעירה, ואין בו הבדל בין עשיר לעני. ובפרק זה הולכת המשנה ומונה את הקרבנות האחרים לפי מאפיינים אלו עצמם.

בחלקו השני עוסק פרק זה באשם שפחה חרופה, ומספר שאלות עולות לגביו: השאלה הבסיסית ביותר היא – מה היא בדיוק ״שפחה נחרפת לאיש״ שהתורה עוסקת בה? האם מדובר באשת איש או בסוג שונה של קשר? ומי הוא האיש שהיא מצויה עמו בסוג כזה של קשר, שהרי אדם מישראל אסור לשאת נכרית?

שאל האחרת עולה ביחס לדינה של אותה שפחה. בכל איסורי הביאה דינו של הבועל והנבעלת אחד הוא, וכעונשו של זה כך עונשו של זה. ואילו לגבי שפחה חרופה לכאורה רק האיש חייב בקרבן אשם, ואילו לגבי האשה נאמר ״בקורת תהיה״, וכאן יש לשאול: מהו עניינה של בקורת זו, ומה היחס בין דין האי שלדין האשה? האם הם תלוים זה בזה? ביטוי נוסף שלא נזכר באיסורי הביאה האחרים הוא ״שכבת זרע״, וגם בענין זה עולה השאלה מה הוא בא ללמד. שאלות אלו מהוות הבסיס לדיון המפורט בענין שפחה חרופה, העיקרי בתלמוד, וההבחנות בינה לבין שאר העריות מביא לידי מיצוי את דיני העריות בכלל.