הקדמות לתלמוד הבבלי · כריתות · סיכום לפרק א'

פרק זה עסק ברובו ברשימת הכריתות שבתורה, כמחציתה של רשימה זו היא איסורי ערוה, וחלקה שני כולל עבירות של חילול השם (גידוף שם שמים, עבודה זרה), חילול המועדים העיקרים (שבת, יום הכיפורים, פסח), וכן חילול המקדש וקדשיו.

על שגגתם של אלו מביאים חטאת קבועה, ועל ספקם אשם תלוי, חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו, שאין מביאים על ספקו אשם תלוי, מפני שהוא בקרבן עולה ויורד, ונוספו עליהם שתי מצוות עשה, קרבן הפסח והמילה, שאף שהמבטלם ענוש כרת – אין אדם מביא חטאת על שגגתם, מפני שאין בהם מעשה. ובכלל אמרו חכמים כי גם במצוות לא תעשה שיש בהן כרת, אין מביאים קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה (אף שנחלקו מה בדיוק מוגדר כמעשה).

המניין והחלוקה המדוייקת של הכריתות שבמשנה יש להם משמעות לענין מספר החטאות שאדם מביא אם חטא בשגגה אחת בעבירות שונות, שאז הוא צריך להביא קרבן חטאת על כל אחת ואחת מהן. עם זאת, רשימת הכריתות שבמשנה אינה מפרטת את כל האיסורים, אלא היא מונה את את ״שמות״ האיסורים.

אין מביאים קרבן חטאת בנפרד אלא על איסור שהתורה מנתה אותו כלאו בפני עצמו (בין אם בפירוש, ובין בתורה שבעל פה). ולעומת זאת, כמה איסורים שאין בהם אלא לאו אחד (כגון חלב בהמה, חיה ועוף) – אין האוכלם יחד חייב אלא חטאת אחת, למרות שהכתוב הזכיר בהם כמה פעמים עונש כרת. מיוחדים איסור שבת ואיסור עבודה זרה, שהיודע את עיקר האיסור ושגג במלאכות רבות – מביא חטאת על כל מלאכה, אבל השוגג בעיקר האיסור (כגון שלא ידע שהיום שבת, או כגון בעבודה זרה, שסבור שהוא מותר) – אינו מביא אלא חטאת אחת.

תוך כדי דיון בפרטי הכריתות שבתורה, נתייחד בפרק זה מקום נרחב לדיון בענייני שמן המשחה ובקטורת הסמים, לא רק באיסורים שיש בהם, אלא בעיקר במרכיביהם ובפרטי עשייתם ומצוותם.

סופו של הפרק עסק בקרבן חטאת שאינו בא על חטא אלא להשלמת הטהרה, והוא קרבן שמביאה היולדת בגמר ימי טהרתה, כדי להתירה באכילת קדשים. והמשנה מונה מקרים של הפלה בהם צריכה האשה להביא קרבן ודאי (שהם המקרים בהם ניכרת תחילת היווצרות של ולד, או כשיש סימנים המורים בוודאות על ולד), מקרים בהם אין ההפלה מוגדרת כלידה, ואינה מביאה קרבן, ומקרים בהם יש ספק, ואז הקרבן מוקרב אבל אינו נאכל על ידי הכהנים.

בתוך כך דן פרק זה (בדומה לדין החטאת הבאה על חטא) במקרים בהם צריכה היולדת להביא מספר קרבנות על מספר לידות (או הפלות). וסוכם כי אשה שמוטלים עליה מספר קרבנות ספק – מביאה קרבן אחד בלבד ומותרת באכילת קדשים. אבל אם היו עליה מספר קרבנות חובה – צריכה להביא את כולם, ורק אחר כך מותרת לאכול בקדשים. וכל זה הוא מעיקר הדין (יש אומרים מן התורה, ויש אומרים מדברי חכמים), ואולם מפני הפקעת מחירי הקינים בא רבן שמעון גמליאל הזקן והתקין כי בכל אופן מביאה קרבן אחד ואוכלת בקדשים, ואין השאר עליה חובה.

אף כי ההבחנה בין לידה ללידה היא סוף ימי טהרתה (לאחר ארבעים יום לזכר, ולאחר שמונים לנקבה) נחלקו מה דינה של המפלת בליל השמונים ואחד, קודם שהגיע זמן הקרבת הקרבן. וסוכם כי בענין זה אין הלילה נחשב כמחוסר זמן, וצריכה להביא עליו קרבן נפרד.