הקדמות לתלמוד הבבלי · פסחים · הקדמה לפרק ג׳

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ״. ״כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת. (שמות יב, יט-כ)

מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. (שם יג, ז)

בפרקים הקודמים דובר הרבה באיסורים השונים החלים על החמץ, ואולם לא נקבעו כל הגדרות שלמות מה הוא הנכלל בגדר ה״חמץ״. מן האמור בתורה ברור לנו שלחם או שאור הריהו חמץ גמור. אולם מה בדבר שאר מאכלים ומשקאות, תבלינים ושאר תכשירים שיש בהם משהו מן החמץ. האם אף אלה אסורים כחמץ עצמו? וכן חמץ המעורב בתוך דברים אחרים, האם חייבים לבער אף אותו? ומה הוא שיעור החמץ האוסר בתערובתו? ומה בדבר חמץ שאינו עשוי מפת אלא משאר דברים היוצאים מן החמץ. ועוד, חמץ שאינו משמש לאכילה אלא לצורך אחר, האם דינו כחמץ לענין איסור אכילה ומצוות ביעור?

ומצד אחר: מה הוא הגבול בו יכולים אנו לקבוע בשלמות כי מאכל מסוים הגיע לדרגת חמץ, מתי יש רק חשש חימוץ או ״קרוב להחמיץ״, וממתי הוא כחמץ לכל דבר.

שאלות אלה הנוגעות בחלותם של איסורי החמץ יש בהן צד ספק נוסף לענין חובת ביעור החמץ: על אלו ממיני החמץ חלה חובה זו של ביעור? והאם חובת הביעור היא מצוה לעצמה או אינה אלא אמצעי כדי שלא להיכשל באכילת חמץ.

פרק זה לכל הסתעפויותיו דן איפוא בהגדרת תחומיו של איסור החמץ — מבחינת הסוגים, התערובת והכמויות, ובהבדל שבין איסור אכילתו וחובת ביעורו.