הקדמות לתלמוד הבבלי · מנחות · סיכום לפרק ה'

כל המנחות (מלבד עשרת לחמי החמץ שבארבעים לחמי התודה ושתי הלחם) באות מצה ולא חמץ, ונקבע בדינן שאם הובאו מן החמץ הריהן פסולות. ובאשר להגדרת החמץ נקבע כי ״שׂיאור״ שהוא בצק שהכסיפו פניו, תלוי במחלוקת תנאים אם הוא נחשב כבר כחמץ או עדיין כמצה. ואילו ב״שיאור״ בשלב מתקדם יותר, בצק שנסדק כקרני חגבים, מחלוקת היא האם הוא חמץ גמור, או שאינו חמץ אך גם כמצה אינו נחשב. ובאשר לרבוכה, היא העיסה החלוטה (שניתנה ברותחים), נקבע כי כך דרך עשייתה רק במנחת חביתין, ואילו שאר המנחות אינן כשרות בה, ואפילו בדיעבד.

בענין החמצה על ידי מי פירות (כגון תפוחים) נקבע כי מי התפוחים מחמיצים את העיסה להחשיבה כ״חמץ נוקשה״ (שאינו חמץ גמור), ונחלקו חכמים בשאלה האם מחמיצים את המנחה (הבאה חמץ) במי תפוחים.

בדרך לישתן הראויה של המנחות הבאות מצה התברר כי הן נילושות במים פושרים, שכך יפה לעיסה, ומשמרים אותן מפני חימוץ. המחמץ את המנחה הפסולה — פטור, ואילו המחמץ את המנחה שהוחמצה — חייב. ובענין המחמץ את מנחה שהוחמצה ולאחר מכן נפסלה, הסתפקו חכמים.

בדרך החמצתן של המנחות הבאות חמץ נחלקו חכמים, מאין מובא השאור (הבצק החמוץ ביותר, המחמיץ את העיסה). יש שאמרו שמוציאים את השאור מתוך עיסת המנחה, ולאחר שהחמיץ ביותר חוזרים ונותנים אותו לתוכה, והוא המחמיצה. אבל פסקו שמביאים את השאור הנמצא בביתו זה ימים רבים, שהוא זה המחמיץ ביותר את העיסה.

רוב המנחות טעונות הן נתינת שמן והן נתינת לבונה, אבל מנחת נסכים טעונה שמן ולא לבונה, ולחם הפנים טעון לבונה ולא שמן. ומנחת חוטא ומנחת קנאות אינן טעונות לא שמן ולא לבונה. והנותן בהן שמן או לבונה חייב על כל אחת מתוספות אלה. רוב המנחות טעונות הגשה (הגעתן לכותל המזבח), ויש טעונות תנופה — שמעלה ומוריד מוליך ומביא את המנחה, אבל אינן טעונות הגשה, והן אשמו של מצורע ולוג השמן שלו, הביכורים ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהם, שתי הלחם ושני כבשי עצרת (שתנופתם נעשית בבת אחת, הכבשים והלחם יחד). מנחת העומר ומנחת קנאות טעונות תנופה והגשה, ואילו מנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה.

המנחה נעשית בכמה דרכים: במחבת (כלי שטוח), במרחשת (כלי עמוק שיש בו שמן מרובה), או כמאפה תנור. ומנחת מאפה תנור יכולה להיות כמאפה בלבד או כרקיקים (משוחים בשמן), אבל לא ישנה ממה שנדר.