הקדמות לתלמוד הבבלי · הוריות · הקדמה לפרק א'

וְאִם כׇּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל־מִצְוֺת ה׳ אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ׃ וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד׃ וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי ה׳ וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי ה׳׃ וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד׃ וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן־הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה׳ אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת׃ וּמִן־הַדָּם יִתֵּן  עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל־הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃ וְאֵת כׇּל־חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה׃ וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה־לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם׃ וְהוֹצִיא אֶת־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא׃ (ויקרא ד, יג-כא)

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל־הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה׃ אֵת כׇּל־אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֲלֵיכֶם בְּיַד־מֹשֶׁה מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם׃ וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כׇל־הָעֵדָה פַּר בֶּן־בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת׃ וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל־כׇּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי־שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת־קׇרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהֹוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה׳ עַל־שִׁגְגָתָם׃ וְנִסְלַח לְכׇל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכׇל־הָעָם בִּשְׁגָגָה׃ (במדבר טו, כב-כו)

בפרק הבא¹ח ,א נידונות שתי הפרשיות, זו שבספר ויקרא וזו שבספר במדבר, ומבארים חכמים כי אין סתירה ביניהן, שכן הפרשיה הראשונה מדברת בעבירה שעושה הקהל בשגגה באחת מכל המצוות שבתורה, והפרשיה השניה מדברת דווקא בשגגת עבודה זרה. ואולם יש שאלות רבות המתעוררות בהבנת הדברים בתורה וביישומם הלכה למעשה. שגגת קהל זו הרי היא בוודאי משום שהקהל סומך על הוראה והדרכה של מנהיגיו. ומשום כך עולה השאלה מי הוא בית הדין הקובע את ההלכה המוטעית, וכיצד מגיע בית הדין להכרעה בענין זה. האם כל הכרעה של בית הדין נכנסת לגדר זה, או שיש צורך בהחלטה מיוחדת, ובהסכמה כללית? בעיה אחרת היא בשאלת היחס בין ״עיני העדה״ ובין הקהל. מה דינו של יחיד או ציבור העושה מדעת עצמו, בלא לסמוך על הוראת בית הדין? ואם שגגת בית הדין היא, האם חייבים הם להביא קרבן על הוראה בלבד או על מעשה עבירה בפועל?

כמו כן, שורה אחרת של שאלות קשורה להגדרת ה״קהל״. האם מדובר בציבור כלשהו, בשבט שלם, או בכל קהל ישראל? ובהמשך לכך, כאשר מביאים את קרבן החטאת של הציבור, האם הוא קרבן שבית הדין מביא אותו עבור הכלל, או שהקהל מביא אותו, ואם יש יותר מאשר ציבור אחד (כגון שבטים רבים שחטאו), האם עליהם להביא כל אחד קרבן לעצמו?

שאלה אחרת היא בטיבה של שגגת הקהל. האם מדובר בהוראה שיש בה עקירה של מצוה מן התורה. או שמדובר רק בפרט מסויים של מצוה שלא הובן כהלכה?

בירורן של שאלות אלה הוא עיקר עניינו של פרק זה, אף שכדרך התלמוד דנים בעניינים אחדים המסתעפים מן הבעיות העיקריות הללו.