הקדמות לתלמוד הבבלי · הוריות · סיכום לפרק א'

בפרק זה נדונו בעיות יסודיות בענייני שגגת בית דין. והרבה גופי דברים שנויים במחלוקת בין התנאים. ובסיכומו של דבר עולות תשובות לבעיות הללו.

בית הדין שמדובר בו בענין זה הוא בית הגדול (״סנהדרי גדולה״) דווקא. שגגת בית הדין המחייבת קרבן צריכה להיות שגגת כל העדה. אין די שרוב חברי הסנהדרין יסכימו בדבר, אלא שלא יהיה מי שמוחה ומתנגד למסקנה זו (גם אם אינו מסכים לה). אין הציבור חייב להביא קרבן על שגגת בית הדין בלבד אלא דווקא כאשר רוב הקהל נהג על פי הוראת בית הדין, ועברו בכך על דברי תורה (״הוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל״). וכל מי שאינו עושה מתוך הסתמכות על בית הדין, בין משום שהוא סבור שלא כדעתם (אבל נוהג על פיה) או שאינו משגיח בדברי בית הדין — דינו כמי שחטא לעצמו, בשגגה או בזדון.

בשאלה מי הוא הנקרא קהל לענין זה סוכם כי אמנם כל אחד משבטי ישראל נקרא ״קהל״, אבל אין מביאים פר העלם דבר של ציבור אלא אם כן חטא בפועל רוב מנין של ישראל, או שחטאו רוב השבטים. וכאשר מחשבים את מנין ישראל מתחשבים רק ביושבי ארץ ישראל, שעל פיהם קובעים מה הוא רוב קהל. כאשר מביאים קרבנות אלה מביאים אותם כל קהל וקהל, (שגם אם חטאו מקצת השבטים, כל השבטים כולם חייבים להביא קרבן לכפר על עוון הציבור, משום ״גרירה״). כך שבשאר עבירות מביאים שנים עשר פרים, ובשגגת עבודה זרה שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים.

בביאור מהותה של שגגת בית הדין לא נדונו כל הצדדים שבדבר, אבל נקבע כי אין קרבן העלם דבר של ציבור אלא כאשר שגג בית הדין בפרט מסויים מתוך איסור שבתורה, ובדבר שאינו מפורש בתורה. ואם הורו בית דין בטעות והתירו דבר שאיסורו מפורש בתורה, או שהורו להתיר מצוה אחת בשלימות (״עקירת כל הגוף״) — אין זו נחשבת להוראה. וכל שסמך על הוראה זו — נדון כיחיד ששגג ומביא קרבן חטאת לכפרה.