הקדמות לתלמוד הבבלי · חגיגה · הקדמה לפרק ג׳

וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה׳ מְקַדְּשָׁם. (ויקרא כב, ט)

עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. (תהילים קכב, ב-ג)

בתורה הודגשה כמה פעמים חשיבות ההקפדה על שמירת התרומה והקדשים בטהרה, ואף גם מידת העונשים החמורים על אכילת תרומה או קדשים בטומאה. בשל מצוות התורה לעשות משמרת למצוות בכלל ולשמירת הטהרה בפרט הוסיפו חכמים חומרות וגזירות מרובות כדי ״לעשות משמרת למשמרת״.

תקנות וגזירות אלה לשמירת הטהרה מרובות יותר ככל שהדבר מקודש יותר, ומובן כי בקדשים הקפידו והחמירו יותר מבתרומה (ובמי חטאת שמאפר הפרה האדומה — יותר מבקדשים). הבסיס לגזירות היתירות בקדשים, ולמעלות שעשו בהן, מצוי בתורה עצמה, אלא שחכמים הוסיפו ותיקנו כי כל דבר שיש בו חשש טומאה כלשהו, או שאין טהרתו נעשית בכל הדקדוק והזהירות האפשרית, יהיה טמא או פסול (טמא לעצמו ואינו מטמא אחרים) בקודש. עם זאת קיימים היו כמה שיקולים להחמיר בתרומה יותר מאשר בקדשים. ראשית, התרומה היא ״קדשי הגבול״ ולא רק שכל אדם צריך להפרישה אלא שהיא נאכלת על ידי הכהנים בביתם, ומהם גם כהנים עמי הארץ שאינם יודעים ואף אינם מדקדקים בטהרה. לעומת זאת רוב הקדשים נעשים בבית המקדש ובפיקוח בית הדין.

ונוסף לכך, אף בימי בית שני היו רבים מעמי הארץ שלא הקפידו בדיני טומאה וטהרה די הצורך, ורק קבוצות נבחרות של ״חברים״ היו מקפידות ונאמנות על כך. אולם יראת הכבוד כלפי קדשי המקדש היתה גדולה מאד, והכל היו מקפידים לשמור אותם בטהרה.

בירור הפרטים בתקנות וגזירות חכמים, הן במעלות היתירות שעשו לגבי קדשים והן בדברים שהקלו בהם בקדשים בירושלים ובמקדש (ביחוד בזמן העליה לרגל), הם עיקרו של פרק זה.