הקדמות לתלמוד הבבלי · חגיגה · סיכום לפרק ג׳

למעלה מעשר דרגות, זו על זו, מנו חכמים בדיני טומאה יתירים, ובדקדוק מרובה יותר בזמן הטהרה, בקדשים מבתרומה. חלק מן הדקדוקים הללו יש להם מקור או רמז בתורה, אלא שחכמים הרחיבו את היקפם יותר מאשר דין תורה עצמו. ואילו ״מעלות״ אחרות של הקודש הן בגזירות שגזרו חכמים מפני חששות שונים, כדי שלא יגיעו הדברים לידי טומאה של ממש בקדשים. מצד שני סמכו חכמים על העובדה שהכל, ועמי הארץ בכלל, נוהגים זהירות יתירה בקודש, וכי יש הקפדה בקדשים, ולכן סמכו על נאמנותם של עמי הארץ בדברים הנוגעים לקדשים. יתירה מזו בשל הגזירות היתירות בדיני קדשים היה מקום לומר כי המשמרת שעשו חכמים הועילה שלא יבואו הקדשים לידי טומאה של ממש.

למעשה, הנאמנות לגבי קדשים הורחבה, מעבר לקדשים עצמם, גם לדברים אחרים שיש להם קשר אל שמירת הקודש. ומשום כך בני ארץ יהודה הסמוכים למקדש היו נחשבים לנאמנים יותר מאחרים על שמירת הטהרה, ועוד חזרו והקלו בדברים שונים הנוגעים לכבודה וקדושתה של ירושלים.

ויותר מכל אלה נהגו חכמים לגבי זמן העליה לרגל. זמן זה שבו באים כל ישראל לפני ה׳ נחשב כזמן שבו אפשר לסמוך על כך שאנשים מכל סוג מדקדקים ונזהרים בטהרתם. ולא פחות מכך הנימוק של שמירת אחדות ישראל, שכאשר כל ישראל באים יחד לעבוד את ה׳ אי אפשר לעשות מחיצות ביניהם. ומשום כך, כל גזירות חכמים לגבי טומאת עמי הארץ ואי-נאמנותם בטלות לפי שעה בזמן הרגל, כאשר כל ישראל נעשים אז ״כאיש אחד חברים״.