הקדמות לתלמוד הבבלי · יבמות · הקדמה למסכת יבמות

מסכת יבמות היא המסכת הראשונה בסדר נשים¹לפי סדר המסכתות בש״ס שאצל המאירי מקומה של מסכת יבמות אחר מסכת גטין, אלא שסדרו של המאירי אינו מקובל, ומייצג רק דרך-לימוד מסויימת אחת., אמנם, עיקר עיסוקה בדיני הייבום, אולם העיון בדינים אלה מחייב בירור עמוק של יסודי דיני האישות, הן בהלכות איסורי נישואין ופסולי נישואין (עריות ושאר איסורי ביאה, בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים), והן בהגדרת טיבם וחומרתם של האיסורים הללו. משום כך מתרחבת יריעת הדיון במסכת יבמות ונעשית בסיס לסדר נשים כולו.

נוסף לעצם דיני הייבום משמשת המסכת מקור חשוב (ולעתים גם מקור יחיד) לבירור איסורי העריות על כל הסתעפויותיהם, להלכות גרים וגיור, ולדינים הקשורים בקביעת הפירוד בין בני זוג — בעיקר דיני מיאון ועגונות. אכן, רבים מדינים אלה מגיעים להשלמתם במסכת קדושין, המסכת האחרונה בסדר נשים.

ענין הייבום מצוי כהלכה מפורשת בתורה²אמנם יש במקרא עוד שני מעשים שיש להם קשר מסויים (מפורש וסתום) עם דיני הייבום, והם: מעשה בני יהודה ותמר (בראשית פרק לח), ונישואיהם של רות ובועז (רות פרק ג׳ וד׳). וכבר עסקו חכמים ראשונים ואחרונים בבירור היחס והקשר בין מעשים אלה ודיני הייבום שבספר דברים. רק בפרשיה אחת (דברים כה, ה-י), אלא שיש בו ענין עקרוני כוללני כל כך (בנוסף להיותו בעיה מעשית, שאינה נדירה כלל), עד שהיה צורך במסכת שלימה שיבורר בה הנושא הזה מצדדים רבים, עיוניים ומעשיים כאחד.

דין הייבום הוא מכל צדדיו ״חידוש״³יבמות יז, ב. ועיין שם., כלומר: דין החורג מן המערכת החוקית הכוללת של התורה. שכן מצוַת הייבום קובעת כי אשת אח, האסורה לכל האחים באיסור ערוה חמור שיש בו עונש כרת (ויקרא יח, טז. שם כ, כא), — אם מת בעלה בלא צאצאים, לא רק שהיא מותרת לאח, אלא שאף מצוה על האח לקחתה לו לאשה. ואף שדיני העריות הם מן החמורים באיסורי התורה (שהרי הם בכלל שלוש עבירות של ״יהרג ואל יעבור״), הרי הרשות והמצוה לעבור עליהם במקרה זה הן בבחינת יוצא-דופן.

ואכן, כבר בבסיסן של כמה וכמה הלכות ובעיות שבמסכת זו מצויה השאלה העיונית, האם יש לראות במצוַת הייבום דחיה מוגבלת של איסור אשת-אח, או שמא, במקרה המיוחד הזה, לא חל כלל איסור אשת-אח. והוא שאמרו חכמים: ״ערות אשת אחיך לא תגלה״ ״יבמה יבוא עליה״ שניהם נאמרו בדיבור אחד⁴ירושלמי נדרים פ״ג ה״ב., ומשום כך אין אנו אומרים שדיני העריות הותרו במקום ייבום, אלא להיפך — שמצוַת ייבום אינה קיימת אלא כאשר אין איסור אחר, וכאשר כרוך בכך איסור ערוה אחר — אין עוד רשות לייבם. ויתירה מזו, אנו אומרים כי במקרה של איסור ערוה נעקרת מצוַת הייבום מיסודה — עד כדי כך, שלא רק שהאשה האסורה משום ערוה פטורה ממנה, מהמצוה, אלא כאילו לא היתה מלכתחילה חובת ייבום לגבי אח זה כלל (ולכן נפטרות מן הייבום לא רק היא אלא אף צרותיה וצרות-צרותיה).

הייחוד במצוַת הייבום הוא לא רק בעצם המצוה וקיומה, אלא גם בכך שמצוה זו ניתנת להפקעה על ידי מעשה החליצה. בדרך כלל מצוות התורה קובעות חיובים, אם חיובים מוחלטים — במצוות שכל אדם מישראל חייב בהן תמיד, כגון אהבת ה׳ או הנחת תפילין, ואם חיובים מותנים — מצוות החלות כאשר יש תנאים מסוימים, כגון דיני מקח וממכר או שחיטה. מכל מקום כאשר חלה המצוה על אדם אין בכוחו להפקיע את עצמו מן החיוב. ואילו חליצה יש בה משום מתן הבחירה בידי היבם אם לקיים או לבטל את מצוַת הייבום. משום כך נראה שחכמים הבינו את החליצה לא כביטול מצות הייבום אלא כמצוה חליפית, או אפילו עדיפה⁵והיא השיטה שמצוַת חליצה קודמת למצוַת ייבום, יבמות לט, ב. ואולי יש לדבר קשר גם לדיון בתלמוד הירושלמי בדבר מהות ענין החליצה, אם זה קנין או פְטוֹר., נתינת הברירה בידי היבם מובנת איפוא כאפשרות לבחור בין שתי מצוות המתייחסות לאותו נושא.

מתוך כל זה, נראה כי יש להבין את הרקע למצוות אלה תוך ראיית-דברים מעין זאת: אדם שמת בלא להשאיר צאצאים יוצר חלל ריק במציאות של נפש שלא הגיעה לידי השלמת תפקידיה בחיים. האח החי (היבם) מצוּוה משום כך להיות כממלא מקומו של האח שמת, ועל ידי לקיחת אשת המת לאשה הריהו כממשיך את חייו של הנפטר לכל דבר⁶ומטעם זה אין (מדין תורה) כל טכס חדש של אירוסין או נישואין בין היבם והיבמה, שכן אין כאן נישואין חדשים אלא רק המשך של הנישואין הקודמים. ומכאן לענין ירושה ולענין כתובה ועוד., ואם הוא מוליד בנים מאשה זו הריהו כמשלים את תפקידו של המת⁷ראה מה שכתב הרמב״ן בפרשת יהודה ותמר, וגם בפרשת הייבום לגבי מכלול המשמעויות הנובע מן הדברים המפורשים והנרמזים בכתובים אלה., ואילו סדר החליצה הוא בעיקרו ענין של סדר כפרה והיטהרות, שעל-ידן לא רק משתחררים היבם והיבמה מזיקתם ההדדית ומן המחוייבוּת המהותית הכבדה⁸שכן מעשה בני יהודה ותמר מרמז, בין השאר, גם לעוצמתה של המחוייבוּת הזאת ולעונש המוטל על מי שמונע עצמו מלמלא אותה כראוי. המוטלת עליהם, אלא שגם מעגל החיים של האח שמת מגיע לידי סיום וסיכום.

צד אחר של ייחוד במצוַת ייבום הוא, שכרגיל אדם בוחר לעצמו את האשה שהוא רוצה לשאת, ואילו היבמה והיבם קשורים זה לזה שלא מרצונם אלא מכוח גזירת התורה. בירור מהותו של הקשר הזה שבין היבם והיבמה, הקרוי בדברי חז״ל ״זיקה״, הוא מן הנושאים הבסיסיים של המסכת. היו חכמים שראו את הקשר הזה רק כגורם-התחייבות לשאת אשה מסויימת, התחייבות שעיקרה בכך שאין האשה רשאית להינשא לאחר עד שתופקע ההתחייבות (כאן — על ידי חליצה), ולא יותר מכך (״אין זיקה״). ואילו מסקנת ההלכה היא כי ״יש זיקה״, והקשר בין היבם והיבמה הריהו כשלעצמו כמעט כקשר נישואין, כאשר היבמה נחשבת כעין ארוסתו של היבם, על כל האיסורים הנובעים מכאן לגבי קרובות היבמה (״הזקוקה״).

נוכח זה תיקנו חכמים, בין לשם שמירת גדרי הצניעות, ובין כדי לא להביא לטעוּת בדיני נישואין, שהיבם עושה קידושין ביבמתו (״מאמר יבמין״ או ״מאמר״), וכן שיש תוקף מסוים לגט שהיבם נותן לה בהיותה רק זקוקה לו. תקנות אלה מביאות מצד אחד להשוואת דיני הייבום לדיני נישואין בכללם, אך הן עלולות גם ליצור בעיות רבות לגבי הייבום והחליצה.

וכיוצא באלה — תקנות חכמים אחרות בדיני נישואין, כגון הנהגת האפשרות לשאת קטינה (והתרת קשר זה על ידי ״מיאון״), וכן נישואי חֵרֵש וחֵרֶשֶׁת, אף שיש בהן משום תקנת העולם בעיקרן, אך הן גם מביאות לסיבוכים בדיני הייבום. נישואין וגירושין אלה שמדברי סופרים, כמו גם מציאותם של איסורי אישוּת אחרים שאינם איסורי ערוה במובנם המצומצם, כגון איסורי קדושה לסוגיהם, בין אלה החלים על כהנים במיוחד ובין אלה האסורים לכל ישראל כגון ממזר ופצוע דכא או גרים מעמים שונים, וכן איסורי נישואין שמדברי סופרים (״שניות לעריות״) — מצריכים לא רק דיון נפרד בכל ההלכות הללו לגופן, אלא שיש להעמיק בהן ולמצוא את ההגדרות העקרוניות והבסיסיות כיצד לייחס איסורים אלה למצוַת הייבום שהיא חובה מן התורה, הן לגבי חלוּתה של חובת הייבום או החליצה, והן לגבי מכלול בעיות הממון (ירושה וכתובה), האיסורים והזכויות (היתר אכילת תרומה, תוקף תנאי הכתובה) הנובעות מהם.

לכל אלה יש להוסיף, כי מִטֶבַע הדברים נוצרות מסיבות שונות בעיות נוספות, אם משום שקשרי המשפחה הם מסובכים יותר, כגון שהיבמה מותרת לאח אחר ולא למשנהו, אם מפני שיש לפעמים מקרי מוות הבאים בזה אחר זה ואם בגלל ספקות עובדתיים והלכתיים, או העדר וַדאוּת לגבי מעמדו ההלכתי והמשפחתי של אדם מסוים, או קבלתן של עדויות בלתי ברורות (ואף מוטעות) לגבי מותו של אדם.

הצורך בעיון ודיון בבעיות הללו, בכל אחת לחוד ובצירופיהן השונים, גורם לכך שמסכת יבמות נחשבת לאחת המסכתות הקשות והמסובכות בכל התלמוד.

במסכת יבמות כלולים ששה עשר פרקים, מהם אחדים המוגדרים היטב בנושאיהם, ואילו אחרים דנים בנושאים אחדים העוברים מפרק אחד למשנהו, ואלה הם:

פרק ראשון, ״חמש עשרה נשים״, עוסק בפירוט דיני הנשים שאין עליהן חובת ייבום בגלל היותן איסורי ערוה, או מטעמים אחרים. כן עוסק פרק זה בביאור עקרונות יסודיים לגבי דיחויין של מצוות מסוימות.

פרק שני, ״כיצד״, דן באיסור ״אשת אחיו שלא היה בעולמו״, ובקביעת כללים בסיסיים לגבי סוג הנשים החייבות בייבום, ואלו הן הצריכות חליצה בלבד, בגלל האיסורים, איסורי ודאי או איסורי ספק, מדברי תורה או מדברי סופרים (״שניות״), שיש בהן.

פרק שלישי, ״ארבעה אחין״, עוסק במקרים שבהם חלה חובת הייבום על נשים הקרובות זו לזו, וכן באשה שחלה עליה חובת הייבום מצד שני אחים.

פרק רביעי, ״החולץ ליבמתו״, כולל נושאים רבים — דין חליצה או ייבום בטעות, דיני הירושה והכתובה של היבם והיבמה, עיקרי הגדרת הממזרוּת ודיני גיור.

פרק חמישי, ״רבן גמליאל״, עוסק בענין אחד, והוא: בבירור תוקף המאמר והגט ביבמה, על כל האופנים והצירופים השונים שלהם.

פרק ששי, ״הבא על יבמתו״, דן בדיניו ובהגדרתו של מעשה הבּיאה, ביבמה בפרט ובכל דיני אישות בכלל. במקצתו של הפרק מתייחד הדיון באיסורים השייכים בכהן (ובמיוחד בכהן גדול), ובמצוַת פריה ורביה.

פרק שביעי, ״אלמנה לכהן גדול״, עוסק במכלול הדינים הנוגעים באכילת תרומה שהאשה, בת כהן או אשתו, אוכלות, ובדברים הפוסלים אותן מאכילה זו.

פרק שמיני, ״הערל״, דן בעיקר בבעיות הנובעות ממומים או פגמים באיברי המין, ובכל הנובע מהם, הן לגבי אכילת תרומה, הן לגבי איסורי ביאה, והן לגבי הגדרתוֹ של הסריס (ומקבילתו האיילונית) לענין ייבום ולדינים אחרים.

פרק תשיעי, ״יש מותרות״, מביא רשימת נשים האסורות לבעל או ליבם או לשניהם, ודיני אכילת תרומה מכוח הנישואין.

פרק עשירי, ״האשה רבה״, עוסק במכלול הבעיות הנובעות מתוך שמועת שווא שהאשה או הבעל מתו, כאשר בן הזוג שנותר נישא מחדש באיסור.

פרק אחד עשר, ״נושאין על האנוסה״, דן בעיקר במקרים שבהם ישנם קשרי משפחה מסופקים, כגון משום שנתערבו ילדים זה בזה, או משום גירוּת.

פרק שנים עשר, ״מצוַת חליצה״, דן בדיני החליצה — כיצד, מתי, ובפני מי צריך הדבר להיעשות, דיני נעל חליצה, וסדר החליצה כולו.

פרק שלשה עשר, ״בית שמאי״, עוסק בעיקרו בשאלות הנובעות מנישואין שיש בהם בעייתיוּת, כגון נישואי קטנה (והַתָּרָתָם על ידי מיאון), נישואי קטנים חרשים ושוטים.

פרק ארבעה עשר, ״חרש שנשא״, עוסק בעיקר בנישואי חרשים ובתוקפם ההלכתי בין לענין זכויות הנישואין ובין לענין ייבום.

פרק חמשה עשר, ״האשה שלום״, דן בטיבן ומהימנותן של עדויות שונות לגבי מותו של הבעל.

פרק ששה עשר, ״האשה בתרא״, עוסק בשאלות כיצד סומכים על העדוּת שמת הבעל, מה צריכים העדים להעיד, ומה הן האפשרויות לסמוך בכגון זה על שמועות ועל עדים בלתי כשרים.