הקדמות לתלמוד הבבלי · סנהדרין · סיכום לפרק ב'

בפרק זה נדונו מקצת דיני הכהן הגדול ועיקרי דיני המלך.

כיון שתפקידיו של הכהן הגדול קשורים בעבודת בית המקדש, וביחוד לעבודת הקודש ביום הכפורים, הרי רוב ההלכות הנוגעות לכהן הגדול מקומן בסדר קדשים או במסכת יומא. ואילו במסכת סנהדרין מדובר בעיקר בכהן הגדול כאיש מורם מעם — מבחינת יחודו בעיני החוק, ומבחינת כבודו לגבי שאר ישראל. סוכם כי מבחינת מעמדו המשפטי דין הכהן הגדול כדינו של כל אדם מישראל. אולם נתייחד דינו בכך שכאשר הוא מואשם באשמה של דיני נפשות הריהו נדון בבית דין של שבעים ואחד. ולענין מעלתו על העם למדנו כיצד נוהגים בו כבוד בכל שעה, שאף בזמן שהוא אבל מושיבים אותו למעלה מן העם, והעם כביכול מקבל על עצמו את צערו. זאת ועוד: כפי שהוברר בגמרא אין הכהן הגדול רשאי להתאבל אבלות שלמה ולהטמא אף לקרוביו הקרובים ביותר, אף לא ללוות את מטתם, ולכן העם נושא כביכול את אבלו, וכעין האמור באהרן הכהן בשעת אבלו ״ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה׳״.

בפרק זה מובלטת ההלכה, שיש להבדיל בין מלך השומר על כל דיני התורה ומצוותיה (״מלכי בית דוד״), לבין שאר מלכי ישראל כגון מלכי בית חשמונאי בתקופת הבית השני. הראשון שונה משאר בני העם רק בכך שדיני הנפשות שלו נדונים בבית דין הגדול של שבעים ואחד. ואילו המלך מהסוג השני — והוא המלך שבו דנה המשנה — שמר אמנם על חוקי התורה בעיקרם, אך בשום פנים אי אפשר היה לדון אותו, כיון שכוחה של הסנהדרין לא הגיע עד כדי כך. מלך זה שוחרר מחובת העמידה לדין (ועל כן — גם מן היכולת לשמש דיין בכל בית דין שהוא) כדי לא לגרום לסכסוך בין המלכות והדיינים. וכבר מצאנו גם במקומות אחרים מקרים בהם ויתרו חכמי הסנהדרין על מקצת מכוח סמכותם כאשר הפכה סמכות זו להיות הלכה ערטילאית שאין לה קשר למעשה.

לשני חלקים: יש דינים החלים על המלך כמצוות פרטיות אישיות שהן מצוות שהוא מתחייב בהן באשר הוא מלך. ויש דינים הנוגעים ברב או במעט לעניני הנהגת המדינה. לחלק הראשון יש למנות את מצוות לא תעשה האוסרת על המלך לשאת יותר משמונה עשרה נשים, הגבלה הקיימת אך במלך לבדו, ואת מצוות העשה של כתיבת ספר תורה מיוחד לשמו שהוא חייב לשאתו עמו תמיד. אף מצוות לא תעשה האוסרות על המלך להרבות לו סוסים או להרבות לו כסף וזהב הן בעצם מצוות הנוגעות להנהגתו האישית, כי לפי מסקנת ההלכה אין מצוות אלה מגבילות את זכותו של המלך לאסוף כסף וזהב למטרות צרכי המדינה, גם אם רבים הם מאד, או להרבות סוסים לצורך ניהול מלחמה, ולא הוגבל המלך אלא בהתהדרות פרטית אישית בעושר או במרכבות שלא לצרכי המדינה.

תחומי שלטונו וזכויותיו של המלך לא נתפרשו בפרק זה בכל פרטיהם, שכן מאחר שנתקבלה ההלכה כי הדברים שבפרשת המלך שבספר שמואל (שמואל א׳ ח:יא-יט), עם היותם במקורם מנוסחים כדברי איום, מכל מקום יש בהם רשימה מחייבת של זכויות המלך, הרי שלא היה צורך בפרוט נוסף. וכיון שכבר נאמר בתורה בדיני המלך, כיצד יש לציית לו, ובפרט במה שנאמר ביהושע (יהושע א:יח) שהיה הלכה למעשה מלך ישראל לא היה צורך בפרוט רב של דינים אלה. דבר זה מובן גם מחמת תפקידו של המלך בהיותו ראש הרשות המבצעת, שמעצם תפקידו אין הגדרה מוקדמת לדברים שהוא חייב לעשות, לפי שכל צרכי הנהגת המדינה חייבים להיות לנגד עיניו. ומשום כך נתנה לו התורה זכויות רחבות מאד לעשות כראות עיניו למען שלומה וטובתה של המדינה, ורשות בידו לענוש בענשי גוף (ואפילו עונש מוות) וממון את כל המעכבים בעדו, וכל שכן המורדים בו, וכן להסדיר את החוקים והנהגים הנוגעים בשלומם של בני המדינה, כאשר אין בתי הדין יכולים (מפאת הגבלות הדין או טעם אחר) לעשות זאת. מצוות עשה מיוחדת היא לקבל את שלטונו של המלך ביראה ובכבוד, וכיון שכבוד המלכות הוא כבוד העם כולו, ואינו רק כבוד אישי שלו, אין המלך עצמו רשאי למחול על כבודו. ומשום כך בכל הזדמנות, ואפילו בשעת אבלו, הכל (וכהן גדול בכלל זה) חייבים לנהוג בו כבוד ומורא.