הקדמות לתלמוד הבבלי · סנהדרין · הקדמה לפרק ב'

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְיָ. וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה. וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדְּשׁוֹ. (ויקרא כא, י טו)

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיְיָ אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְיָ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. (דברים יז, יד-כ)

הכלל היסודי כי לכל ישראל יש מעמד שווה לפני החוק כתוב פעמים אחדות בתורה, והוא מתבטא באזהרה לשופט: ״לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך״ (ויקרא יט, טו). אף שהתורה מכירה בקיומן של שכבות שונות בתוך העם — כהנים לויים וישראלים, גרים ואזרחי הארץ, תלמידי חכמים ובורים — הרי קבוצות אלה יש להן משמעות להלכותיהן המיוחדות, למערכת הזכויות והחובות שיש לכל אחת מאלו כלפי חברתה, או במצוות מיוחדות המוטלות עליהן. אולם בכל הנוגע להתחייבויות הכוללות, לאחריות ולזכויות המשפטיות — הכל שוים.

בתוך המערכת השויונית הזו מוצאים אנו רק שני אישים בולטים, שמכח תפקידם יש להם מעמד מיוחד, והם: המלך והכהן הגדול. הכהן הגדול מבטא את קדושתה של האומה: משעה שנתמנה לכהונה הגדולה חלה עליו קדושה מיוחדת, למעלה מזו של כל אדם אחר בעם ישראל. רק הוא רשאי להכנס לעבודת הקודש בקודש הקדשים; רק הוא רשאי לעבוד את העבודה המיוחדת של יום הכפורים. ואילו המלך מבטא את ריבונותו וסמכותו המדינית של עם ישראל. המלך הוא ראשה ומקור תוקפה של הרשות המבצעת בישראל. אישיותו מבטאה ומסמלת את כוחה של האומה בהיותה יוצרת גוף מדיני. נוסף למעמדם המיוחד הנובע מתפקידם ייחדה אותם התורה גם במצוות עשה ולא תעשה מיוחדות רק להם, והם אף חויבו בקרבנות כפרה השונים מאלה של כל שאר ישראל. שני האישים האלה מתמנים בשמן המשחה (״הכהן המשיח״ ו״משיח ה׳״ = המלך), הנותנת להם גם קדושה אישית שאינה קשורה רק בתפקידם.

התורה עצמה מבדילה איפוא את המלך והכהן הגדול מתוך המערכת הכוללת של דיניה. ולהגדרתו של מעמד זה יוחד פרק זה במסכת סנהדרין.

כבר ראינו בפרק ראשון כי נושאים הנוגעים לגדולי האומה נידונים בבית דין של שבעים ואחד, בית הדין הגדול. אולם מחוץ לשינוי זה לא נאמר דבר ביחס לשאר החובות והזכויות שלהם. האם המלך והכהן הגדול עומדים למעלה מן החוק הרגיל, או שמא אינם אלא מקרים מיוחדים המשתלבים בתוך המערכת החוקית הכוללת של המדינה?

קיים גם צד אחר ביחסם של המלך והכהן הגדול למערכות השיפוט הכוללות: המלך עומד בראשה של המדינה ובידו סמכות מפליגה לעשות דברים שונים במדינה (ואפילו סמכות שיפוטית אדמיניסטרטיבית מיוחדת, הנובעת מעצם תפקידו). הכהן הגדול אף הוא עומד בראשו של מבנה משפטי חברתי גדול: בית המקדש. השלטון על בית המקדש והסדרים הפנימיים בו (ובכלל זה גם ״בית דין של כהנים״) נתון בידי הכהן הגדול. ומשום כך ראוי לברר את היחסים בין המערכת השפוטית המדינית של הסנהדרין ובין מערכות השלטון השונות של המלך והכהן הגדול.

בירור הבעיות הללו הוא עניינו של פרק זה.