הקדמות לתלמוד הבבלי · מנחות · הקדמה לפרק י"ג

וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ.... (ויקרא ז, טז)

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ. (דברים כג, כד)

עיקרו של פרק זה הוא לשון נדרי ההקדש במנחות. בכלל אם אמר אדם לשון נדר ונדבה להקדש — חלה קדושה בדבר. ואולם, כיון שבאה הקדושה מכוח דיבורו של האדם, נדרשים אנו איפוא לבירורים באשר ללשון הנדר, וביחס למצבים שונים של דיבור שיש בו ספק. אם כאלה שבהם הנודר לא פרט דבריו וספק מה היתה כוונת נדרו, או שבשעה שנדר אמנם פירש מהי כוונת נדרו זה, ואולם לאחר מכן שכח מה אמר.

הדיון העיקרי בפרקנו הוא ביחס למנחות. ענין אחד הצריך בירור הוא באשר לכמות הסולת במנחה. שאם אמר אדם ״הרי עלי עשרון״, מובן שכוונתו מנחה של עשרון סולת אחד. וכיוצא בדבר אם אמר ״הרי עלי עשרונים״, מובן שכוונתו למנחה של שני עשרונים סולת (שכן מיעוט ״עשרונים״ הוא שניים). ואולם נדרשים אנו לבירור כמה מנחות מביא הנודר כאשר הוא אומר כי בשעה שנדר פירש כמה עשרונים יביא למנחה, אך לאחר מכם שכח את מנין העשרונים שנדר.

שאלה אחרת הדורשת בירור הינה באשר לסוג המנחה. שאם בשעת נדרו אמנם פירש הנודר איזו מנחה הוא נודר, ואולם לאחר מכן שכח מהי. ומעתה יש לדון איזו מן המנחות יביא, והאם אף מנחת נסכים היא בכלל ספק זה. ושאלה המורכבת משני הבירורים הללו: מה דינו של זה שאינו זוכר עתה את סוג המנחה שנדר, ואת מספר העשרונים שאמר להביא בה. ומתוך כך יש לברר עוד: אם אמר ״הרי עלי מנחה״ או שאמר ״הרי עלי מין (ה)מנחה״, שלא פירש בנדרו שיביא מנחה מסויימת, איזו מנחה יביא. שאלה זו מסתעפת לכמה פרטים: בזה שאמר ״הרי עלי מנחות״ או ״הרי עלי מין המנחות״ או שאמר ״הרי עלי מיני מנחות״, אלו מנחות יביא, וכמה מהן יביא. אכן במקרים אלה שאין אדם יודע כמה נדר, גם אם נסיק כי הריהו נדרש להביא כמות גדולה (ששים עשרון סולת) כדי לצאת ידי נדרו, עדיין יש לדון בשאלה האם דעתו היתה להביא את מנחתו בכלי אחד אם לאו. מתוך בירורים אלה שבפרקנו הנוגעים למנחות, והכללים העולים מהם, יש מקום לבירורים דומים באשר למכלול הנדרים שנדר אדם, וכאלה שלא פירט בהם את כוונתו, כיצד מתקיימים כללים אלה בהם.

ומתוך שעניינו של הפרק הוא בתרומות הנדבה למקדש, מתבקש בירור על ייעודם של שלשה עשר השופרות שבמקדש.

וכן יש לברר באשר לנודר להקריב קרבן במקום מסויים והקריבו במקום אחר, וכגון הנודר להקריב במקדש חוניו, לגבי תולדותיו ומעמדו של בית חוניו וכך בעניינם של הכהנים שעבדו לעבודה זרה ושבו בתשובה. ובדרך הראויה בעבודת הקדשים שבבית המקדש.