הקדמות לתלמוד הבבלי · מנחות · סיכום לפרק י"ג

בפשטות נאמר שאם אמר אדם ״הרי עלי עשרון״ — כוונתו למנחה של עשרון סולת אחד. וכן שאם אמר ״הרי עלי עשרונים״ — כוונתו למנחה של שני עשרונים סולת. אכן האומר כי בשעה שנדר מנחה פירש מכמה עשרונים יביאנה, אך לאחר מכן שכח את מנין העשרונים שפירש, נקבע כי יביא ששים עשרונים, שהיא הכמות האפשרית הגדולה ביותר של מנחה אחת. ויש הסבורים כי יביא ששים מנחות, מעשרון אחד ועד ששים עשרונים.

ובענין הנודר להביא מנחה ממין מסויים, ושכח לאחר מכן מה נדר, נקבע כי עליו להביא את כל חמשת סוגי מנחות הנדבה: סולת, מחבת, מרחשת, חלות ורקיקים. ואם גם אינו זוכר את הכמות שפירש — מביא ששים עשרונים בכל אחת מחמשת מיני המנחות הללו. אכן מנחת נסכים אין הוא מביא, שכן מניחים אנו כי מן הסתם לא היתה כוונת נדרו במנחה הרגילה לבוא עם הזבח.

ובדינו של זה שאמר ״הרי עלי מנחה״ או שאמר ״הרי עלי מין (ה)מנחה״, שלא פירש בנדרו מנחה מסויימת, התברר כי נחלקו חכמים בדבר. שיש שאמרו שיביא מנחה אחת מאיזה מין שירצה. וכיוצא בדבר אם אמר ״הרי עלי מנחות״ — יביא שתי מנחות, בין ממין אחד, בין משני מינים. ואם אמר ״הרי עלי מין מנחות״ — יביא שתי מנחות ממין אחד. אמר ״הרי עלי מיני מנחות״ — יביא שתי מנחות משני מינים.

וכאשר שאין אדם יודע כמה עשרונים פירש בנדרו, הרי שאם קבע בשעת נדרו להביאם בכלי אחד — יש מהחכמים הסבורים שאין לחלק בכלים קטנים, ומביא כל שנדר בכלי אחד. ואם לא קבעם בכלי אחד — יכול להביא ששים עשרונים בששים כלים, ומתנה שהכמות שנדר תעלה לנדרו, ואילו השאר יהיה למנחת נדבה. מתוך הכללים שבפרקנו הנוגעים למנחות, יש ללמוד לשאר הנדרים שנודר אדם למקדש ולא פירט את כוונתו, או שפירט ולאחר מכן שכחם. כי הנודר דבר למקדש ולא פרש את הכמות — יש ללכת אחר המשמעות האפשרית היותר נמוכה שבמשמעות דבריו. וכך נתבררו עניינם של נדרים שכאלה, ב״הרי עלי נחושת״, ״הרי עלי שור״ ועוד. בבירור שימושם של שלשה עשר השופרות שבמקדש נמסר כי שבעה מהם נועדו לשקלים חדשים, ושקלים ישנים, למעות קינין, לגוזלי יונה, לעצים, ללבונה ולזהב לכפורת. ואילו הששה הנותרים נועדו לנדבת הציבור.

בסיומו של הפרק התבררו דיניו של זה שנדר להביא קרבן והלך והקריבו במוקם אחר, שמלבד שהוא חייב כרת משום שחוטי חוץ, אף לא יצא ידי נדרו. ואם פירש להביאו בבית חוניו או במקום אחר — חייב להביאו במקדש, ואם הביאו במקדש חוניו — חייב משום שחוטי חוץ, אך פטור מלהביא אחר למקדש. ויש הסבורים כי מלכתחילה לא חל הקדשו כל עיקר. אבל בעיקרו מודים כי בית זה, אף שנעשה בו איסור שחוטי חוץ היה מיועד לשם שמים ולא לעבודה זרה.

ובדינו של כהן שהודה בעבודה זרה או שעבדה, ושב בתשובה, קרבנו הקרב במקדש הריהו עולה לריח ניחוח. ואולם אם עבד עבודה זרה בשוגג — הכל סבורים כי קרבנו הקרב במקדש עולה לריח ניחוח.

ונחתמת המסכת בשבחן של המנחות, ובדרך הראויה בעבודת הקדשים שבבית המקדש.