הקדמות לתלמוד הבבלי · יבמות · סיכום לפרק ו׳

מאחר שהיבמה נקנית לו ליבם מגזירת הכתוב, סוכם בפרק זה, כי מעשה הקנין ביבמה על ידי הבּיאה אינו קשור ברצונם, או בכוונתם, של הצדדים, וכאשר נעשה מעשה של ביאה, הריהו יוצר קנין ביבמה בלי להתייחס כלל לכוונה (ויוצאים מכלל זה רק מקרים שבהם לא היתה כל כוונה לבעילה). ומבחינת הגדרת הביאה, הרי התחלת הביאה (״העראה״) בין שהיתה כדרכה או שלא כדרכה — נחשבת לביאה ויוצרת קנין אישות. ביאת היבמה נבדלת מביאות אחרות, של היתר ושל איסור, בכך, שאין בה חשיבות לצד הכוונה, בעוד שהעונשים על ביאת איסור תלויים בכוונה ובכושר השיפוט של עושי המעשה, ואין עונשים את מי שעבר בזדון או שאינו בר דעת. הבדל זה הוא לענין העונש, אבל מבחינת האיסור במעשה, ומבחינת הפסול באשה באמת אין הבדל בין ביאה לביאה, לא מצד הכוונה ולא מצד פרטי המעשה (חוץ משפחה חרופה, שאינה אלא בביאה גמורה כדרכה).

לענין הפסולות לכהונה נתבאר כי לא רק הביאה פוסלתן, אלא אף המשתמרת לביאה פסולה — נפסלת לשעתה מבחינת קדושת כהונה. לענין כהנים סוכם כי הפסולות הן גרושה (ומדברי סופרים חלוצה) וזונה — זו שנבעלה בעילת איסור גמורה (ומדברי סופרים אף הגיורת). ואילו כהן גדול מותר רק בנערה בתולה שלא נתארסה, אלא שאם נתמנה להיות כהן גדול לאחר קידושין אינו נאסר באשה שהיתה מותרת לו בהיותו כהן הדיוט.

חובת הנישואין מוטלת על כל גבר מישראל, ומן התורה — אם לא קיים עדיין מצוַת פריה ורביה. ואין מצוה זו מתקיימת אלא אם יש לו לאיש בן ובת דווקא (ואם מתו — אף צאצאיהם נמנים לו). ובתוך כך נתברר שמעיקר הדין אם לא קיים אדם עדיין מצוה זו חייב הוא אף לגרש את אשתו כדי לשאת אשה הראויה ללדת, וכן מתברר כאן כיצד קובעים מי היא אשה שאינה ראויה לכך, ומה הן זכויותיה במקרה של גירושין.

בתוך פרק זה מובאים גם דברי מוסר ואגדה כלליים בענין מצוַת פריה ורביה בפרט, וביחס לקשר שבין איש ואשה — בכלל.