הקדמות לתלמוד הבבלי · קידושין · סיכום לפרק ג׳

לגבי משפטי התנאים בכללם נתקבלה הדעה כי יש ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן מה הוא התנאי התופס על פי הדין. ומכלל הדברים שצריך שיהיה מאמר התנאי קודם לאמירת המעשה שעליו חל התנאי. וצריך לפרש גם מה יהיה כאשר יתקיים התנאי ומה יקרה כשלא יתקיים (״תנאי כפול״). וצריך שצד החיוב ייאמר לפני צד השלילה. וצריך שיהיה התנאי דבר שאפשר לעשותו גם על ידי שליח. הדבר תלוי גם כניסוחו של התנאי. כי תנאי האמור בלשון ״על מנת״ אינו צריך לכל אלה.

יכולים המקדש או המתקדשת להתנות שיחולו הקידושין לאחר זמן, אלא שיש הבדל אם התנו שיחולו הקידושין רק לאחר זמן, שעד אז אין חלות לקידושין כלל, ויכולה האשה בינתיים להתקדש לאחר, ובין המקרה שבו התנאי בקידושין הוא ״מהיום ולאחר זמן״ שאז קיים מצב ביניים, שאם מתקדשת האשה לאחר תוך זמן זה קידושי שניהם תופסים בה.

כל התנאים בקידושין נבדקים לפי המצב הקיים בשעת הקידושין, ואין קידושין תופסים כאשר הם תלויים בדבר שלא בא עדיין לעולם — בין שהוא שינוי במצבם המשפחתי או ההלכתי של המקדש והמתקדשת ובין שהוא בדברים שלגביהם הותנה תנאי מסויים.

במקום שיש ספק בעצם הקידושין, אם אחד הצדדים טוען בוודאות מה אירע ואין הצד האחר מכחישו — הריהו נאמן. אבל כאשר הצד האחר מכחיש את הדבר מועילים דבריו של הטוען לאסור אותו רק בכל האיסורים המתחייבים מאמירתו (״שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא״) אבל אינם מחייבים את הצד השני.

לאב נתנה התורה נאמנות לגבי בתו שלא בגדה, ודבריו ביחס לקידושיה או גירושיה מחייבים. וכמו כן נאמן האב לגבי קביעת גילם וכשרותם של בניו, ולהודיע מי הוא בנו הבכור.

בפרק זה מצויים הכללים המרכזיים לגבי דיני קידושין ויוחסין. וסוכם כי אין קידושין תופסים כלל כאשר אחד מבני הזוג אינו מישראל (עבדים כנענים, גויים), והנולדים מהם מתייחסים אחר אימם בלבד, שאם היא ישראלית וולדה הוא ישראל כמותה. וכן כאשר בני הזוג אסורים זה לזה באיסור שיש בו חיוב כרת (חוץ מנדה) — שאז הוולד הנולד להם הוא ממזר. בכל שאר המקרים, הקידושין תופסים ומחייבים, גם כאשר אסור היה לעשותם. לגבי הוולדות יש הבדל בדברים: במקום שהקידושין היו בהיתר — הוולדות מתייחסים אחר האב (מלבד במקרה של ממזרים, שגם אם נישאו בהיתר הוולד ממזר). ובמקום שהיה איסור בקידושין — הוולדות הולכים אחר הצד שהיה בו פגם, שהם פגומים כמותו.