הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא בתרא · סיכום לפרק ח׳

בסדרי הירושה וקדימויותיה נוסחו בתלמוד כללים אחדים, המכלילים את הדברים הכתובים בתורה, ואת פרטי המקרים שאינם כתובים בה. זכות הירושה היא למשפחה, ולענין ירושה רק המשפחה שמצד האב נחשבת כמשפחה. בסדר הקדימה בירושה: ראשונים לירושה הם צאצאיו של הנפטר (בניו או בנותיו או צאצאיהם), ואם הנפטר לא השאיר כל צאצאים — הרי הירושה עוברת למעלה אל אביו (ואם אין האב קיים בשעת הירושה — לצאצאיו של האב), ואם אלה אינם קיימים — לאבי האב ולצאצאיו, וכן הלאה עד לבני יעקב. ובכל מקום הבנים (וצאצאיהם) קודמים לבנות בירושה.

יש יוצא מן הכלל לגבי הלכות אלה — בזכות הירושה של הבעל. לבעל יש זכות קדימה בירושת אשתו אף שקירבתו היא קירבת שארות ולא קירבת משפחה (יש אומרים שהיא מן התורה. ויש אומרים שהיא מדברי סופרים, אבל יש לה תוקף רב, יותר מירושות אחרות).

בכלל זכות הירושה תלויה בהיות אדם הראוי לירושה זו, בין שהוא חי בשעת הירושה ובין שאינו חי. אבל אין הבעל יורש את אשתו כשנפלה לה ירושה לאחר מותה (״בקבר״), וכן אין האחים יורשים את אחיהם בירושה שנפלה לו לאחר מותו.

הבן הבכור מקבל חלק כפול מאחיו בחלוקת הנכסים. ואין זכות בכורה זו אלא בירושת האב, וכן אין זכות זו אלא במה שהיה מצוי בשעת הירושה ולא בנכסים הראויים לבוא לאחר מכן. בכור לענין זה הוא בכור לאב (ואין הבדל אם האם ילדה כבר ילדים לאדם אחר). והבכור הוא שנולד בר קיימא ראשון לאביו. שאם קדם לו נפל — הריהו בכור לענין ירושה. ויוצא דופן אינו נידון כבכור, ואף לא הבא אחריו. ולענין זהותו של הבכור, הרי אף שהמיילדת נאמנת לומר בשעת הלידה מי הבכור, והאם נאמנים כל שבעת ימים מהלידה, האב נאמן לעולם לומר שבן מסויים מבניו הוא בנו הבכור.

זכות הירושה היא מדיני התורה, ואין אדם יכול לומר שרצונו להוריש נכסיו שלא כדין. אבל רשאי אדם לשנות את חלוקת הנכסים בין יורשיו ולרבות או למעט למי שירצה (אבל לא לגבי ירושת הבכור). וכל זה כשהנכסים מועברים בדרך ירושה. אבל אם מחלק נכסיו בחייו (כדי שיקבלום לאחר מותו) — הרשות בידו לחלקם ולתיתם בכל דרך שירצה ולכל מי שירצה. אבל אמרו שאין רוח חכמים נוחה ממי שנותן כל נכסיו לאחרים ואינו נותן ליורשיו.

לאחר מותו של האב ילדיו מתחלקים בירושה, ולכל אחד נותנים כפי הראוי לו — מתוך חלקו בירושה. אלא שמכוח תנאי הכתובה יש זכויות מסויימות לאלמנה ולבנות ליזון ולהתפרנס מנכסי האב, שלא מכוח ירושה אלא מכוח השטר, והן קודמות לירושת הבנים.

ובשימוש ברכוש שהותיר האב אחריו, הרי כל זמן שלא חלקו ילדיו את הרכוש ביניהם, הדבר נעשה לפי חשבון, ואין אח יכול ליטול יותר מאחיו. לעומת זאת, אין ההוצאות שהוציא האב על הילדים בחייו נחשבות לעניין זה.

בפרק זה נדונו כמה הלכות שיש להן משמעות היסטורית — בדיני חלוקת הארץ הראשונה, וכן בדין המיוחד לדורות ראשונים לגבי הסבת נחלה. שאף שאינם הלכה למעשה מכל מקום הם מבררים את ההלכה כפי שנהגה בדורות ההם.