הקדמות לתלמוד הבבלי · זבחים · הקדמה לפרק ב'

וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. (במדבר יח, ז)

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה׳. (ויקרא כב, א-ב)

וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם. (שמות כט, ט)

בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה׳. (שמות ל, כ)

כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי. (יחזקאל מד, ט)

וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל. וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא . (ויקרא ז, טז-יח)

לאחר שבפרק הראשון נדון פסול יסודי בעבודת הקרבן, שאינה נעשית במחשבה הראויה לשמו, נדונים בפרק זה שני נושאים אחרים של פסול: האחד — הפסול שגורם העובד לקרבן לא במחשבתו — אלא במה שהוא עצמו אינו ראוי לעבודה, בין מצד שאינו כהן ובין מצד שאינו עושה את עבודתו כראוי לעבודת הכהונה¹נושא זה יש בו לכאורה הפסקה בין פסולי המחשבה שבפרק הקודם ובין אלו שבהמשך פרק זה. אלא שיש כאן רצף אחר, של סדר עבודות הקרבן, שהפרק הראשון פתח ב״כל הזבחים שנשחטו״, ופרק זה ממשיך בפסול שבקבלת הדם, וכן המשך המשניות בפרק זה..

הנושא האחר שהפרק דן בו הוא בשתי מחשבות אחרות מחשבת שינוי הזמן ומחשבת שינוי המקום. שתי מחשבות פסולות אלה אינן מפורשות לגמרי בתורה, אבל מסורת חכמים ודרשותיהם מוצאות מקור להן בפרשיה אחת²לדיוקם של דברים, חכמים דורשים שתי פרשיות בתורה בויקרא (פרק ז, טז-יח, וכן שם יט, ה-ח) שעניינן לכאורה אחד הוא. בתורה. פסולם של מחשבות אלה הריהו מגופי ההלכות במסכת זבחים ומנחות. ושלא כמחשבת שינוי השם, מחשבות אלה פוסלות בכל הקרבנות.

כיון שפסולן של שתי מחשבות אלה נובע ממקור אחד הריהן דומות זו לזו בעיקרי דיניהן, וההבדל הוא בחומרת התוצאות של כל מחשבה פסולה. מחשבה פסולה בענין שינוי הזמן, היא הכוונה להאכיל את המזבח (בזריקת הדם, או בחלקי הבשר הראויים לו) או לאכול את הקרבן מעבר לזמן הקבוע לכך בתורה. אם נעשה פסול זה במחשבה (על כל גדריו וגבולותיו המבוארים בפרק זה) הרי הקרבן נעשה, כלשון הכתוב, ״פיגול״, שלא זו בלבד שהקרבן נפסל לגמרי, ואסור לחלוטין באכילה, אלא שהאוכל ממנו אף חייב כרת. ואילו מחשבת המקום (שהיא להקריב את הדם או האימורים, או לאכול את בשר הקרבן, מחוץ למקום הראוי להם) אמנם פוסלת את הקרבן לגמרי, אלא שאין הקרבן נעשה פיגול, ואין חיובים אלה על עשייתו.

מציאת מקורותיהן בתורה של שתי הבעיות העיקריות בפרק, והעיון בפרטי הדינים שלהם, הוא עיקרו של פרק זה.