הקדמות לתלמוד הבבלי · זבחים · סיכום לפרק א'

לגבי המחשבה שאינה נכונה של ״שינוי השם״ (שבכללה — ״שינוי קודש״ כאשר משנה את שם הקרבן לקרבן אחר, ו״שינוי בעלים״ — שמחשב להקריבו לשם מי שאינם בעליו) הגיעו בגמרא לכמה מסקנות. כל הזבחים נפגמים במדה מסויימת על ידי מחשבה זו, ומשום כך כל זבח שחשבו בו מחשבה של שינוי השם — אינו עולה לבעליו. שהבעלים (בין בקרבן יחיד או בקרבן ציבור) שנתחייבו בקרבן (משום חובת הזמן או משום חיוב אחר או משום נדר) צריכים להביא קרבן נוסף במקום קרבן זה. אולם הקרבן עצמו אינו פסול, וממשיכים לעשותו כדרך שעושים בכל קרבן — אימוריו מוקטרים, ובשרו נאכל לראויים לאוכלו, ועורו ניתן למי שזוכה בו.

מקורה של החובה לשחוט לשם הקרבן ולשם הבעלים נלמד מקרבן שלמים, וממנו בהיקש לשאר קרבנות, ומה שאין שינוי כזה פוסל את הקרבן נלמד מן הסברה ומן הכתובים. בשני קרבנות בלבד מחשבת שינוי השם פוסלת את הקרבן לגמרי — קרבן הפסח וקרבן חטאת, ודבר זה נלמד מן ההדגשה המיוחדת בכתובים בקרבנות אלו.

מחשבת שינוי השם מועילה (כלומר, פועלת) בכל ארבע העבודות המחוייבות: בשחיטה, קבלה, הולכה, וזריקה. שהמחשב בכל אחת מהן מחשבה זו — פוגם או פוסל את הקרבן. ומחשבה זו פוגמת כאשר עושה עבודה זו במחשבת שינוי השם. ויתר על כן, אם חושב באחת מן העבודות שתהא זריקת הדם בשינוי השם, הרי עצם הכוונה הזו (גם אם לא נתקיימה בפועל) פוסלת את הקרבן.

במחשבת שינוי השם אין עירוב מחשבות משפיע. שגם אם לא עשה את כל העבודות במחשבת שינוי השם, אלא רק חלק מהן, ואף אם לא עשה אלא חלק מן העבודה במחשבה זו — הרי הקרבן נפגם או נפסל.