הקדמות לתלמוד הבבלי · תמורה · סיכום לפרק ב'

כמה וכמה הבדלים נמנו בין קרבנות הציבור וקרבנות היחיד. שכן לא רק שאין קרבנות הציבור עושים תמורה (כדרך שעושים קרבנות היחיד), אלא אף אין לקרבנות הציבור (שקבוע להם זמן) דין ״אחריות״ — שיתחייבו להביא קרבן אחר לאחר זמן, אם לא הובא הקרבן שהוקדש בתחילה (כגון שאבד או שנגנב). ואילו בקרבנות היחיד הריהו חייב באחריותם, ולא רק בקרבנות שאין קבוע להם זמן, אלא אף באלה שקבוע להם זמן.

נחלקו חכמים בהבדל נוסף שבין קרבנות הציבור לקרבנות היחיד. שיש הסבורים כי קיים הבדל חשוב נוסף בין הקרבנות הללו, שקרבנות הציבור דוחים את השבת ואת הטומאה, מה שאין כן קרבנות היחיד שאינם דוחים את השבת ואת הטומאה. ואולם לבסוף נתקבלה שיטת ר׳ מאיר שאין הבדל מהותי בין קרבנות הציבור וקרבנות היחיד, אלא שההבחנה הקובעת היא בין קרבנות שקבוע להם זמן (ורוב קרבנות הציבור יש להם זמן קבוע). ובכלל זה גם קרבנות היחיד שקבוע להם זמן (וממילא נפתרה גם שאלת קרבן הפסח, שאף שהוא קרבן יחיד, הריהו קרב בשבת וכאשר רוב הציבור בטומאה). ואילו רוב קרבנות הציבור שאין זמנם קבוע אכן אינם דוחים לא שבת ולא טומאה.

להלכה נתקבלה השיטה שלא נאמר דין ה״חטאות המתות״ אלא בזמן שארע פגם מסויים בחטאת היחיד, אבל אין דין זה נוהג בחטאות הציבור.

הסיכום לענין ההבדלים בין קדשים ותמורה הם בעיקר דברים שנאמרו ביסודם בפרק ראשון — שאין תמורה בציבור, שאין תמורה עושה תמורה, ואין קדושה חלה על ידי תמורה לא על איברים ולא על עוברים, לא להתקדש מחמתם ולא לקדש אותם.

בפרק זה נזכר עוד ההבדל שבין קדשים ותמורה, שאין הקדש לקרבן חל על בהמה בעלת מום (קבוע), אבל התמורה חלה גם על בעלת מום. ואולם נוספה כאן הלכה חדשה, שבכל מיני הקרבנות (ובכלל זה גם התמורה) אין קדושה חלה לא על הכלאים (של מיני צאן) ולא על הטריפה, ולא על טומטום ואנדרוגינוס ולא על יוצא דופן, שכל אחד מהם אינו נחשב ככלול במיני הבהמות שמקריבים מהן קרבן, אלא הריהם נחשבים כבהמה טמאה לענין זה.