הקדמות לתלמוד הבבלי · יומא · הקדמה למסכת יומא

מסכת יומא עוסקת ב״יום״ — היום המיוחד בשנה, יום הכיפורים. יום זה ״לא יחד בימי שנה״, שכן יש בו דברים רבים המבדילים אותו, כחטיבה לעצמה, מכל שאר ימות השנה, להיות יום אשר קדושתו מיוחדת מכל הימים והמועדים. יום הכיפורים הוא יום התעלות המציאות אל מעבר לגבולות ולחוקים הרגילים, כאמור בתורה: ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״¹ויקרא טז, ל., יום החג של הסרת כל הפגמים והפשעים, יום של חזרה אל הטוהר הראשוני.

כאשר יום הכיפורים היה נחוג בשלמותו, היה זה יום שבו מצטרפות שלש הקדושות העליונות: קדושת הזמן, קדושת המקום, קדושת האדם. קדושת הזמן — שיום זה נקבע כיום של היטהרות ומחילת עוונות. קדושת המקום — ש״אחת בשנה״ נעשית עבודת הקודש של בית המקדש במקום המקודש ביותר בו, בבית קודש הקודשים, המקום שבו אסור לכל אדם להכנס בכל דרך אחרת. קדושת האדם — שעבודת הקודש נעשית ביום זה על ידי הכהן הגדול, האיש המקודש ביותר בקהל ישראל.

צירופן של שלש קדושות אלה הוא עיקר מעשהו של יום הכיפורים, כפי שמתואר הדבר במקרא, במשנה ובתלמוד. ועל כן רוב עניני מסכת זו הם בעבודת הקודש שבבית המקדש, בתיאור קרבנות היום המרובים והמורכבים, בהכנתו ובעבודתו של הכהן הגדול ביום זה. בהתאם לכך שייך בעצם רוב ענינה של המסכת לסדר קדשים שבתלמוד, על בעיותיו ודרכי הלימוד המיוחדים שבו. ורק חלק קטן ביחס עוסק בהלכות יום הכיפורים הנוגעות לכלל ישראל.

דיני הקרבנות בכללם תופסים מקום נרחב מאד בתורה, וכן נתיחד להם סדר שלם מששת סדרי המשנה והתלמוד. עבודת הקרבנות במקדש יש לה מקום כה חשוב עד כי אמרו שה״עבודה״ היא אחד משלשת הדברים שעליהם עומד העולם²אבות פרק א׳ משנה ב׳.. ואף שבטלו הקרבנות עם חורבן בית המקדש, לא בטלה חשיבותם ומרכזיותם. הקרבנות הם המצוות המיוחדות של ההתקרבות אל ה׳. כל סוגי הקרבנות, על אף ההבדלים המרובים ביניהם, מבטאים בגוונים שונים את הקשר הקרוב שבין האדם לבין בוראו.

הצירוף של האיש המביא את הקרבן, הכהן המקריב אותו, והמזבח המסמל את נוכחותו של ה׳ והשתתפותו בקרבן — מהווים יחד את הקשר בין אדם וה׳, המסומל על ידי השותפות שבקרבן. יש מן הקרבנות (כגון אלה הבאים לכפר על חטא) שבהם המקריב רק נותן את הקרבן ומעניק אותו כסימן של חרטה וכאות של פיוס, כאשר דם הקרבן (המבטא את נפשו, ״כי הדם הוא הנפש״³דברים יב, כג.) נזרק על המזבח, ובשרו נאכל לכהנים. ואילו בקרבנות אחרים, כגון שלמים, האיש המביא את הקרבן, הכהנים והמזבח כולם משתתפים בכעין סעודה חגיגית של שלום ואחדות. כל מעשה הקרבנות הוא כולו מעשה רב סמלים, אשר רק מעטים מסמליו הברורים נהירים לנו, אלא שכל חלק וכל מעשה בו הריהו מעשה מסוגנן של התקרבות והשתתפות.

למעשה היה מבנהו של בית המקדש מורכב למדי, כדי שאפשר יהיה למלא את כל התפקידים המרובים שלו, אך תבניתו הכללית כבר מצויה באהל מועד שבמדבר. שני המקדשים, הראשון והשני, עלו על האהל רק בגודל המבנה ובמורכבותו. מרכזו המהותי של המקדש הוא בקודש הקודשים (ה״דביר״), שבו היה מצוי ארון הברית ועליו הכפורת והכרובים — סמל למקום מושבו של ה׳ בתוך מציאותו של העולם. קודש הקודשים הוא ״לפני ולפנים״ — מקום השראת השכינה בתוך המקום. מחוצה לו — הקודש, ״ההיכל״, שתבניתו מסמלת חדר פנימי ובו השולחן שעליו ערוך לחם הפנים, מנורת המאור ומזבח הקטורת. ומחוצה להם — העזרה, שבה בנוי המזבח החיצון, שהיא כעין חדר הכניסה והקבלה, ובה באים כל ישראל להקריב קרבנותיהם ולהתפלל.

עבודת יום הכיפורים נעשית בכל המדורים, אך תמציתה ועיקרה בכניסתו של הכהן הגדול אל קודש הקודשים להקטיר ולהזות מדם הקרבנות — לכפר על עם ישראל ולטהרו ״אחת בשנה״. ההכנות לכניסתו של הכהן הגדול אל הקודש הפנימי, טהרתו, בגדיו המיוחדים, והקרבנות שהוא מקריב בעדו ובעד עדת ישראל — כל אלה הם גופי העבודה של יום הכיפורים. ובסיומם הכפרה וההיטהרות מכל חטא עון ופשע. ומשום כן מפרטת מסכת יומא את הפרטים ופרטי הפרטים של מעשי היום, שכולם יחד מצטרפים לאיחוד שלש הקדושות של יום הכיפורים.

ההיטהרות והכפרה יש להן שני צדדים הכרוכים זה בזה. מצד אחד, מתעלה הכהן הגדול שהוא שליחו של כלל ישראל אל הדרגה העליונה ביותר ומגיע אל הקודש פנימה. ומצד אחר, החטא והעוון ניטלים ומושלכים מעם ישראל. הטכס המסמל את שני הצדדים הללו של מעשה הכפרה מגיע לשיאו בעבודת שני שעירי יום הכיפורים, כאשר מובאים להגרלה שני שעירים תואמים, שאחד מהם מבטא את ההתעלות שבקדושה המטהרת, ודמו מוכנס אל קודש הקודשים, בעוד שהשני, המסמל את כלל החטאים והעוונות של כלל ישראל, נשלח אל מחוץ למקדש, מחוץ לישוב אל המדבר, לעזאזל, והשלכתו מאחד הצוקים במדבר מסמלת את השלכת כל החטאים והעוונות אל מקורם — ״תוהו ילל ישימון״⁴שם לב, י..

וכרקע לכל המעשים הללו של המקדש — שותפותו של עם ישראל כולו, הכנתו שלו ליום זה של טהרה וכפרה — יום ״שבת שבתון״, יום שביתה מכל מלאכה, יום שאין בו אכילה ושתיה, יום של הימנעות מהנאות העולם הזה. יום שבו כל העם יוצא מכל תחומי חיי העולם ומצוי בהכנתו לכפרה הבאה מאת ה׳.

בכללה מסודרת המסכת לפי הזמנים, בתיאור עבודות הקודש שביום הכיפורים, למן ההכנות להן עד לסיומן, ומוסיפה פרק אחד לדיני היום הנוגעים לכל ישראל. וזה סדרה לפרקיה:

פרק ראשון — ״שבעת ימים״ — הכנות הכהן הגדול ליום הכיפורים, למן שבעה ימים לפניו עד לתחילת העבודה בבוקרו של היום.

פרק שני — ״בראשונה״ – סדרי עבודות הבוקר של היום.

פרק שלישי — ״אמר להם הממונה״ — עבודות הבוקר כפי שנעשו ביום הכיפורים ושאר ההכנות לעבודה, עד לוידוי על פר הכהן הגדול.

פרק רביעי — ״טרף בקלפי״ — הגרלת השעירים לה׳ ולעזאזל, וידוי שני ושחיטת פר הכהן הגדול, וחתיית הגחלים מן המזבח.

פרק חמישי — ״הוציאו לו״ – חפינת הקטורת והכנסתה לקודש הקדשים, שחיטת השעירים והזאת הדמים בקודש הקדשים ובקודש.

פרק ששי — ״שני שעירי״ — ההקפדה על שמירת סדרי העבודה ותיקון קלקולים שנעשו, הוידוי והשילוח של השעיר לעזאזל.

פרק שביעי — ״בא לו״ — קריאת התורה, עשיית שאר קרבנות היום וסיום העבודה עד מוצאי החג.

פרק שמיני — ״יום הכפורים״ — דיני התענית ואיסור המלאכה, התשובה והכפרה שביום הכיפורים.