הקדמות לתלמוד הבבלי · זבחים · סיכום לפרק ח'

פרק זה עיקרו עוסק במכלול נרחב של מצבים שהמשותף לכולם הוא תערובת בקדשים.

בתחילה עסק הפרק בתערובת של בהמות. סוכם כי במצב של תערובת בבהמה האסורה בהנאה (חטאות המתות או שור הנסקל) — כל הזבחים בהם התערבה הבהמה האסורה הריהם מומתים, ואינם מוקרבים, שכן בעל חיים חשוב הוא ואינו בטל. אם נתערב אחד מאיסורי מזבח, בין הזבחים — כולם ירעו עד שיפול בהם מום וימכרו, ויביאו בימי היפה שבהם מאותו המין של הקדשים שנתערבה בהם. ואם נתערבו בהמות קדשים בבהמות חולין תמימות (שאינן בעלות מום) — יימכרו החולין שבתערובת לצרכי אותו מין של קדשים, וייקרבו כולם.

נתערבו קדשים בקדשים, אם היו כולם מאותו סוג קרבן — כל אחד מהם יקרב לשם מי שהוא בעליו, אף שאין כל אחד מכיר את קרבנו. ואם היו אלה מקרבנות שונים, כגון עולה בשלמים — אין מקריבים אותם, אלא ירעו עד שיפול בהם מום, ויימכר כל אחד מהם לבדו, ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה ובדמי היפה שבהם מן המין האחר, ויפסיד את המותר מביתו. ודין זה קיים אפילו אם נתערבו קרבנות ששניהם נאכלים, כגון שלמים ואשם, שאין מתירים להקריב ולנהוג בשניהם כדין החמור שבהם, מאחר ובכך ממעטים מזמן אכילת השלמים, ואין מביאים קדשים לבית הפסול.

נתערבה בהמת קדשים בבכור או במעשר, שלא ניתן לפדותם — יירעו עד שיפול בהם מום, וייאכלו כדין הבכור או המעשר (אך את בהמת הקדשים האחרת צריך שיחלל תחילה על בהמה אחרת, בהנחה שהיא הבהמה היותר יפה שבתערובת).

אגב הדיון בתערובת קדשים, סוכמו מצבי תערובת איסורים שונים, ונקבעו כללים באשר לביטול איסור בתערובת היתר. כך נקבע כי אף שמן התורה כל דבר איסור בטל ברוב, חכמים קבעו כי דבר חשוב, בכלל זה בעלי חיים, אוסר את תערובתו במינו בכל שהוא, וכן דבר שבמנין אינו בטל, ואוסר את תערובתו (ונחלקו חכמים אם הכוונה ל״כל שדרכו להימנות״ או ל״את שדרכו להימנות״).

אף בעלי חיים שאינם בטלים (כמו גם שאר דברים חשובים), מאחר ולא נאסרה תערובתם אלא מדברי חכמים, הקלו חכמים ואמרו שאם פרש אחד מן הרוב, הרי זה מותר, מאחר ואנו תולים כי האיסור נותר ברוב (ואף כאן נוסחו כללים בדברי הראשונים למצבים השונים: אם הפרישו במתכוון או שפרש מאליו; אם היה הדבר בפנינו או שלא בפנינו; אם פרשו כולם ביחד ולא נשארו במקומם ובשעת עקירתם פרשו מקצתם, ועוד).

בענין תערובת של חלקי קרבנות שונים, הוכרע כי אין היתר להעלות את הכל יחד, ולראות את מה שאינו ראוי להקרבה כאילו הוא עצים. וכן ביחס לדם, כשנתערבו הניתנים למעלה בניתנים למטה — אין מתירים לזרוק את הכל למעלה, ולראות את התחתונים כאילו הם מים.

בתערובת דם קדשים במים, נקבע שאף שהיו המים רוב, אם יש בתערובת מראית דם, הרי זו כשירה לזריקה על המזבח. וכל זה אם המים נפלו לתוך מזרק הדם, ואולם אם הדם הוא שנפל לתוך המים — הריהו בטל במים, ואף ששיעור הדם רב על המים. ואם נתערב הדם ביין, או בדם בהמת חולין — רואים אותו כאילו הוא מים. נתערב הדם בדם קדשים פסולים או בדם התמצית שאינו ניתן על המזבח, הרי זה אינו ניתן על המזבח, מגזירת חכמים, ואולם אם לא שאל הכהן ונתנו על המזבח — הרי זה כשר, אם היה בדם הכשר שיעור כזה שאילו היתה זו תערובת דם במים, היה הכל מראית דם.

בתערובת דמים של קרבנות סוכם כך: הניתנים במתנה אחת שנתערבו בדמי קרבנות הניתנים במתנה אחת — יינתנו במתנה אחת; הניתנים במתן ארבע שנתערבו בניתנים במתן ארבע — יינתנו במתן ארבע; הניתנים במתן ארבע בניתנים במתן אחד — יינתנו במתנה אחת.

בתערובת של דם הניתן בפנים ודם הניתן בחוץ, אף שלכתחילה יישפך לאמה, סוכם כי אין הדם הפנימי נפסל כשהוא ניתן בחוץ. ואילו ביחס לדם החיצון נחלקו בדבר, וסוכם כי אין דם נפסל כשנכנס פנימה אלא דם החטאת בלבד.

אגב איזכור דינו של דם החטאת החיצונה, שהוא נפסל כשנכנס פנימה, דנים בפרטי ההלכות בענין זה, וסוכם כי דם שנכנס לכפר, אף על פי שלא כיפר — נפסל. אך מצד אחר, אם הכניסו בשוגג — לא נפסל.