הקדמות לתלמוד הבבלי · שבועות · סיכום לפרק ח'

בפרק זה מבואר שכל אחד מן השומרים הטוען טענת שקר ונשבע על כך, אינו מתחייב בכל מקרה משום שבועת השומרים (שבועת הפקדון). והכלל בענין זה נאמר בסוף המשנה, שכל הטוען טענת שקר שאינה פוטרת אותו מתשלום, ונשבע עליה — אינו מתחייב משום שבועת השומרים, בין במקרה שאם היה מודה על האמת היה גם אז פטור מלשלם, ובין במקרה שגם לפי האמת וגם לפי טענתו הריהו חייב לשלם. ומכל מקום, בכל המקרים הללו, כיון שנשבע השומר לשקר יהא חייב להביא קרבן משום שבועת ביטוי. ואימתי הוא חייב משום שבועת הפקדון — כאשר היה חייב לשלם מן הדין וטען טענת שקר הבאה לפוטרו מלשלם.

מי שנתחייב משום שבועת הפקדון — צריך להחזיר לבעלים את דמי החפץ (״קרן״) ומוסיף ומשלם לבעלים חומש, ומביא לכפרת עוונו גם קרבן אשם. ודברים אלה אמורים כאשר מודה מעצמו (שאז חייב בקרבן ובחומש), אבל אינו זכאי לכפרה זו כאשר משלם על פי עדים — שאז אינו משלם אלא את הקרן. כיוצא בזה, שומר חינם הטוען שהחפץ נגנב ממנו, בעוד שהעדים מעידים שהוא עצמו גנבו — משלם כפל כגנב, ואם מעידים עליו שטבחו או מכרו — משלם ארבעה תחת השה וחמישה תחת שור שגנב ומכר. ואם הודה מעצמו — הריהו פטור מן הקנס, אבל חייב לשלם קרן וחומש ומביא אשם. והוא הדין גם בגנב עצמו שמשלם תשלומים אלה.

אף שלא נתבארו הדברים במפורש, שומר חינם שפשע בשמירתו, וכן שואל שטען טענת שקר שמתה מחמת מלאכה — אף הם בכלל החייבים בתשלום, ואם הודו מעצמם מוסיפים חומש ומביאים קרבן אשם.