הקדמות לתלמוד הבבלי · עבודה זרה · הקדמה למסכת עבודה זרה

איסור עבודה זרה הוא האיסור החמור שבתורה, ובכלל זה כל אמונה ופולחן לכל האלילים, בין בשיתוף עם הקב״ה ובין לעצמם, בין שהם מהויות רוחניות או כוחות טבע ובין שהם בעלי חיים. וכל פולחן להם, בין במופשט ובין בעבודת דמויותיהם וסמליהם, הוא עבודה זרה. בכל התורה כולה. למן עשרת הדברות (״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״¹שמות כ, ג. ״לא תשתחוה להם ולא תעבדם״²שם ה) מוזהרים כל ישראל עליה, ואף הרבה מדברי הנביאים באו להרחיק ולהזהיר מן העבודה הזרה. והדבר מובן, שהרי עבודה זרה היא השלילה הגמורה של המהות היהודית, שיסודה באמונה הגמורה בה׳ אחד, שהוא לבדו הוא אלקי הכל. וכן סיכמו חכמים את הדבר באומרם: ״כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה״³ילק״ש תורה תתעז. וראה בנוסח הפוך בשבועות כט,א..

משום חומר האיסור לא זו בלבד שנאסר באיסור חמור לעבוד עבודה זרה, אלא אף נצטוינו בתורה לאבדה. להרחיק עצמנו ממנה ומעובדיה בכל מיני הרחקות⁴ראה שמות כג, לב— לג. דברים ז, ב—ג ועוד רבים., שלא ללכת בדרכיהם ולא להידמות להם⁵ראה ויקרא יח, כ. ובדברי הרמב״ם הן ב״משנה תורה״ וביותר ב״מורה נבוכים״, שהוא מסביר הרבה ממצוות התורה כדרכי הרחקה והבדלות מעובדי עבודה זרה ומחוקותיה.. וחכמים שהוסיפו סייגים בכל התורה כולה ראו מקום לגדור אף בענין זה כל פרצה היכולה להביא לידי התדמות והתקרבות לעבודה זרה ולעובדיה.

מסכת עבודה זרה נמצאת בסדר נזיקין כאחת המסכתות הנספחות למסכת סנהדרין, והיא מרחיבה את דיני עבודה זרה מעבר למה שמפורש שם בנושא זה. וביתר דיוק, במסכת סנהדרין דנים בעיקר בצד הפלילי שבעבירה, בעצם איסור העבודה הזרה ובעונשים המוטלים על עובדיה. ואילו במסכת עבודה זרה עוסקים בעיקר בדיני איסור והיתר, בדרכי ההרחקה מעבודה זרה ומעובדי עבודה זרה, ובמסקנות הנובעות מכך לגבי המותר והאסור להיעשות המותר והאסור באכילה ובהנאה.

צד מיוחד אחר יש באיסור עבודה זרה (שאף הוא נזכר בעיקרו במסכת סנהדרין) שבעוד שרוב מצוות התורה מוטלות על בני ישראל ורק עליהם, הרי איסור עבודה זרה חל על הכל, בין ישראל ובין גוים, כי איסור זה הוא אחד משבע מצוות בני נוח⁶סנהדרין נו,ב שכל בני האדם נצטוו עליו. ודבר זה עצמו נוגע גם לישראל, שנצטוו לבטל עבודה זרה מארץ ישראל בכניסתם לארץ, ומן הצד העקרוני אף מצווים לבטל עבודה זרה מן העולם כולו⁷ראה משנה תורה לרמב״ם ספר מדע הלכות עבודה זרה פ״ז ה״א. ושם ספר שופטים הלכות מלכים פי״א ה״ד.. ואף כאשר אין אנו יכולים לעשות דבר זה, מכל מקום מוזהרים אנו מלסייע להם בעבודה זרה, או מלהביאם לידי מכשול באיסור זה, כמו בשאר איסורים שהם מצווים עליהם.

כאמור, רוב עיסוקה של מסכת עבודה זרה הוא בהרחקה מעבודה זרה ומכל הקשור בה. האלילים עצמם, תכשיטיהם והתקרובת שמקריבים להם, אסורים איסור חמור בכל הנאה, וחכמים אף גזרו שיהיו מטמאים את הנוגע בהם כאב הטומאה⁸שבת נז,ב ע״ז לב,ב. ועיי״ש שהיו שגזרו שתטמא אף כמת.. וכיוצא בזה ודאי שאסור לאדם מישראל להשתתף בחגיהם ובפולחנם. הרבה מן המסכת הוא בדיון בגבולות האיסורים הללו, בשאלה עד כמה יש לאסור אף הנאה עקיפה והשתתפות סבילה בדברים האסורים משום עבודה זרה.

ככלל איסור ההנאה גם איסורי אכילה — בדברים שיש בהם תקרובת עבודה זרה או תערובתה, ובמה שנאסר לישראל מפני סייג, כדי להרחיק מן האיסור ומקירבה יתירה.

מקום ניכר לעצמו הוא הדיון באיסור החמור על יין נסך. יין נסך במשמעותו המדויקת הוא יין שניסכו ממנו לעבודה זרה, והוא אסור מן התורה בהנאה. מנהג הגוים לנסך מקצת מן היין שהם שותים לשם עבודה זרה היה נפוץ ומקובל, עד שהיה טעם לחשוש שכל יין שנוגע בו גוי הריהו מנסך ממנו לעבודה זרה. משום שכיחותו וחומרתו של איסור זה הוסיפו חכמים וגזרו איסור גם על ״סתם יינם״ של גוים, שלא השתמשו בו לשם פולחן, גם משום הדמיון בינו לבין יין נסך, וגם משום הדין הכללי של מניעת קירבה יתירה בין ישראל לעמים, וכמאמרם: ״גזרו על יינן משום בנותיהן״⁹שבת יז,ב. ע״ז לו,ב..

מלבד איסורי האכילה וההנאה של דברים של גוים מצד עבודה זרה וכל הנקשר בה, יש גם חשש פשוט אחר ממאכלי הגוים — שהרי הם משתמשים למאכל ושתיה גם בדברים האסורים לישראל מצדדים אחרים, בבעלי חיים האסורים לישראל באכילה ובמוצרים היוצאים מהם. אף דברים שאין בהם איסור או תערובת איסור. יש דברים שאסרו חכמים משום מראית העין ולשם הרחקה מיחסי קרבה.

באיסורים השונים הללו — איסורים על חפצים וקניינים, האיסורים על מאכלים ומשקאות, והאיסורים לגבי כלי מאכל — יש דרגות שונות: מהם אסורים בהנאה כלשהי, ומהם אסורים רק כשימוש ישיר, יש מהם האסורים באכילה בלבד, ויש שנאסרו רק לכתחילה ולא בדיעבד. ומכאן הדיונים במסכת זו לגבי השמדת חפצים שונים האסורים בתכלית, ולגבי גבולות המותר בהנאה באלה שנאסרו רק באכילה בלבד. ועוד, דברים האסורים מכל סוג פעמים שהם מתערבים בדברים המותרים או נבלעים בתוכם; ובאלה יש האוסרים כל תערובת בכל שיעור, ויש מהם הבטלים ברוב, יש דברים שאין להם תקנה כלל, ויש דברים (כגון כלים שונים) שיש תקנה לאיסור שבהם על ידי הכשרתם. ולכן, יש במסכת עבודה זרה כמה גופי הלכות בעניני איסורים בכללם, ולגבי ביטולם והכשרתם.

מתוך שהמסכת עוסקת בהרחקה מעבודה זרה ומעובדיה, דרוש לצורך הענין שיהיו בה תיאורים מפורטים של מיני העבודות הזרות ודרכי הפולחן שלהן. למעשה, רוב התיאורים במסכת מתייחסת לדת היוונית־רומית בכללה, ובפרט לדרכים המיוחדות שבהן היו דברים אלה נעשים כארץ ישראל ובסביבתה בזמן המשנה והתלמוד, ורק מעט נזכר ונדון ביחס לדתות אחרות במקומות אחרים. והדברים מובנים, שאם היו חכמים באים לפרט בכל מיני עבודה זרה היו נצרכים לכמה וכמה ספרים¹⁰והוא מה שאמרו ״גמירי דעבודה זרה דאברהם אבינו ארבע מאה פירקי הויין״ (ע״ז יד,ב).. אלא נאמרו במסכת דברים כלליים וכן דוגמאות פרטיות, ומהן נלמד לנושאים אחרים.

מן התורה יכולים אנו ללמוד מה דינן של דתות של עובדי עבודה זרה ממש, וכן ברוב זמן המשנה והתלמוד היו אומות העולם כולן עובדות עבודה זרה. ואולם במשך הדורות נוצרו דתות היונקות מן היהדות, כנצרות ואיסלם, שיש בהן אמונה בקב״ה, ושמירת כמה וכמה מצוות¹¹ראה רמב״ם ספר שופטים הלכות מלכים פי״א ה״ד במהדורות שתוקנו משיבושי הצנזורה. וראה גם במאירי במקומות רבים, ומהם במסכתנו בפירוש המשנה הראשונה ובדף ו,ב ועוד, והראשונים דנו במעמדן של דתות אלו בדרכים שונות. הכל מסכימים שאין לדון את האומות והדתות הללו כדרך שדנו באומות עובדי האלילים העתיקים. המוסלמים אינם עובדי עבודה זרה ואינם מנסכים יין, ולגבי הנוצרים נחלקו הדעות, היו שהחמירו והיו שהקלו הרבה¹²שהרמב״ם מחמיר בהם, ואילו בעלי התוספות מקילים, ועוד יותר מהם המאירי.. ומשום כך, אף שנוהגים מהם מנהגי הרחקה כדרך שנזהרים מאומות העולם בכלל, כדי שלא לבוא לידי התבוללות ונשואין, לא הקפידו על הרחקות שונות (כגון ממסחר בימי חגיהם), וסמכו על דברי האמוראים שבגולה אין ישראל יכולים להימנע כל כך ממשא ומתן¹³ע״ז ז,ב, וכן על מה שאמרו שנכרים שבחוצה לארץ אינם עובדי עבודה זרה ממש, אלא מנהג אבותיהם בידיהם¹⁴חולין יג,ב.

במסכת עבודה זרה חמישה פרקים, וכדרך המשנה, יש מהם שעוסקים בנושא מוגדר אחד, ומהם שעוסקים בכמה נושאים העוברים מפרק לפרק.

פרק ראשון ״לפני אידיהן״ — עוסק באיסור משא ומתן עם הגוים בזמנים במקומות ובחפצים מסויימים.

פרק שני ״אין מעמידין״ — דן באיסורים שונים ביחס אל הגוים, ובעיקר בשימוש במאכליהם, אלו מהם אסורים לחלוטין ואלו מותרים בהנאה ולא באכילה, ואלו המותרים לגמרי.

פרק שלישי ״כל הצלמים״ — דן בפסילים ובצורות, בחפצים ובבתים הקשורים לעבודה זרה. אלו מהם אסורים איסור גמור בכל הנאה, ואלו מותרים בהנאה, וכיצד ניתן לבטל עבודה זרה.

פרק רביעי ״רבי ישמעאל״ — ממשיך לדון בפרטי דיני עבודות זרות שונות וכדרכי ביטולן, וכן יש בו תחילת ביאור ודיון בדיני יין נסך.

פרק חמישי ״השוכר את הפועל״ — ממשיך לדון בדיני יין נסך, מתי אסור הוא לגמרי בכל הנאה, ומה הוא היין שיש לחשוש בו משום נסך. ומכאן לבירור כיצד מכשירים כלים לשימוש ישראל, בין אלה שנאסרו מחמת יין נסך, ובין אלה שנאסרו מחמת בישולי הגוים.