קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 2

גמ' כל טפח וטפח. שבחצר של שניהם הוא לפיכך אסור בכולו דאין ברירה וכדפרישית במתני' אם היתה החצר חלוקה. במחיצה שניכר חלקו של כל אחד אף רבנן מודו דכל א' מותר בסלו ולא אמרי' כיון שכבר נאסרו קודם החלוקה בכולו אף לאחר חלוקה אסורים דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסרה על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דא"כ אסר עליה נכסי דידיה וזה ודאי אינו בדין:

אף ראב"י מודה. דאסור המוכר לכנוס לתוכו שלא לצורך השותף שאם התנו זה את זה החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותו לכל העולם:

התנו ביניהן וכו'. בחצר שהיא חלוקה במחיצה איירי שהתנו ביניהן בשעת חלוקה ע"מ לוותר דריסת הרגל שיהא לכל א' רשות לכנוס לתוך של חבירו:

בחזקת השותפין הן. אם נדרו זה מזה לא מהני החלוקה ואסורין כשותפין שנדרו הנאה זה מזה:

לא נצרכא. אלא שלא התנו ביניהון ע"מ לוותר מיבעיא לן מה אמר ראב"י מי פליג נמי בהא דקסבר ראב"י וויתור מותר במודר הנאה או דלמה טעמו משום דיש ברירה והכא לא שייך ברירה שהרי כבר חלקו החצר:

והא תנינן תמן. לעיל פ"ג האומר קונם שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות הא זבינא מציעא לא אע"ג דלאו מהנהו ממש אלא וויתור בעלמא הוא מי פליג נמי בהא וסובר אפי' זבינא מציעא שרי דוויתור מותר או לא פליג והכא דשרי הוא מטעם דיש ברירה:

והא דתנינן. לעיל פ"ד המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו ושאלה אינה אלא וויתור בעלמא דהא הדרא בעיניה מי פליג ראב"י או לא:

והא דתנינן תמן. לעיל פ"ד המודר הנאה מחבירו לא ימכור לו ולא יקח ממנו זבינא מציעא דה"ל וויתור קמיבעי' לן מי פליג ראב"י או לא:

והא דאר"ש בן יקים. לעיל פ"ד המודר הניי' מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו דגזרינן שמא ישהא אע"ג כששהא אינו אלא וויתור מי פליג ראב"י או לא: