קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים · פרק 4 · הלכה 10 · Segment 3

עד כדון. עד כאן אם הפקיר לזמן מרובה הוא דאמר ר"י דחוזר הא אם הפקיר לזמן מועט מי קאר"י דחוזר או דלמה אס"ד דלא הפקירו לגמרי שלא יחזור בו למה הפקירו לזמן מועט הלא יכול לחזור בו:

נישמעינה מן הדא. תא שמע מהא דר"ז כדמסיק:

לא אמר אלא ג' אבל לאחר ג' אינו חוזר. דקס"ד דטעמא דר"י דחוזר משום מפקירין שדותיהן כדי ליפטר מן המעשרות והי' דעתן מעיקר' לחזור ולזכות בהן נמצא שלא הי' הפקרן אלא להערמה בלבד לפיכך משום גזרה דהפקרא שדה ופירותיה תקנו בכל הפקר שיכול לחזור ג' ימים הראשונים ואם זכה בו בין הוא בין אחר לאו כלום הוא אע"ג דבאחר לא שייך הערמה מ"מ אי לא הא לא קיימא הא שיאמרו כי היכא דאחרינא זכו אנן נמי זכינן בו אבל לאחר ג' ימים ליכא למיחש לרמאין שאין הבעלים מתאחרין לזכות בו יותר משלשה ימים א"נ קסבר ר"ז דלא פליגי ר"י ור"מ בהפקר דאורייתא אלא ר"י גזר מדרבנן משום מתנת בית תורון והך ברייתא אתיא ככ"ע:

אפי' לאחר ג' חוזר בו. לר"י מדאורייתא והא דמשמע מברייתא דלאחר ג' אינו יכול לחזור בו היינו מדרבנן דלא לישתכח תורת הפקר:

אבל אם אמר שדי מופקרת ליום אחד וכו'. ואחר הזמן שקבע אם לא יזכה בו אחר יהיה שלו כבתחילה:

עד שלא זכה. בשדה הוא או אחר יכול לחזור בו אע"ג דבמפקיר סתם לאחר ג' ימים אינו יכול לחזור הכא שאני דהפקר לזמן לא שכיח ואוקמוהו אדאורייתא דלעולם יכול לחזור:

הדא אמרה. זאת אומר' בין לזמן מרובה בין לזמן מועט לאחר הפקירו א"נ בין שהפקירו לזמן מרובה בין לזמן מועט לעולם יכול לחזור בו דהא אפי' לשמיטה יכול לחזור בו:

הדא אמרה. ושמעינן נמי מהך ברייתא דאין טעמו דר"י משום הרמאין אלא מדאורייתא יכול לחזור בו:

הדא אמרא שאדם מפקיר וכו'. וש"מ נמי שהמפקי' עצמו יכול לחזור ולזכות בו דהא תני בין הוא בין אחר וכו' ולא אמרינן אם חוזר וזוכה בו אגלאי מלתא למפרע דלהערמה בעלמא קמיכוין ומעיקרא לא הוי הפקר וליחייב במעשר:

הדא פשטא. ומהכא איכא למפשט הא דשאל ר"ז לר"ש דיינא דא"כ אין חילוק בין לאחר ג' ימים בין לזמן מרובה דודאי כן הוא דכיון דשמעי' דאין הטעם משום הרמאין אין לחלק בין זמן מרוב' לזמן מועט: