קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים · פרק 4 · הלכה 10 · Segment 4

מפני שקד' נדרו להפקירו. שאסרו ואח"כ הפקירו:

הא הפקירו לנדרו. אפי' ר"י מודה דמותר:

בעון. לפני ר"י הא דתני טעמא דר"י מפני שקדם נדרו להפקירו אבל הפקירו כנדרו לא מאי איכא בין שקדם נדרו או שקדם הפקירו:

לא עלה וכו'. אע"ג דאם התנה כן בפירוש מהני דיכול לחזור בו מ"מ כל האוסר נכסיו סתם אין דעתו על מה שהפקיר כבר:

ה"ג א"ר יונה הכין קשון קדמוי ר' אבא ר"ח בשם רשב"י המפקיר שדה לשלשה בני אדם אינו חוזר בו א"ר יוסה אתיא כר"מ הא הפקר יחיד לא והא תנינן הלה נוטל ואוכל ור"י אוסר אמר לון לא עלה על דעתו לאסור מה שהפקיר ר' מנא בעי וכו' וכ"מ בבבלי. וה"פ ר' יונה אמר כך הקשו לפני ר' יוסה דאיהו מוקים להאי דרשב"י כר"מ וקשיא עליה מתני' דת"ק דמתני' ר"מ ותנן והלה נוטל ואוכל ובשאין שם אחר איירי כמפורש במתני שני ר' יוסה קסבר ר"מ דלא עלה על דעתו לאסור מה שהפקיר אפי' לפני אדם אחד וכיון שכן אע"ג דיכול לחזור בו מ"מ כל זמן שאינו חוזר בו אינו נאסר מחמת נדרו:

מה את אמר לשלשה. הא דקאמר' המפקי' שדה לשלש' פירושו שמפקירו לג' בני אדם או דלמה בעינן שיפקירו דוקא לפני שלשה בני אדם כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים א"נ כיון שמפקירו לפני ג' הדבר מפורסם לכל וליכא למיחש למידי:

על דאת מקשי וכו'. לר' מנא פריך למה קשיא ליה לר"מ אם הוא סובר דבעינן שיפקיר לג' או לפני ג' ולמה לא קשיא לי' לר' יוסי דאמרינן לעיל בשמעתין דלר"י במפקיר לעשרה וזה אחד מהן אינו חוזר אם הכוונה לג' או לפני ג' אלא ע"כ לומר דפשיט לי' ממתני' דאיירי במפקיר לכ"ע ואפ"ה פליג ר"י ש"מ דלפני עשרה קאמר א"כ ה"נ לפני ג' קאמר:

א"ל. היינו דמספקא לי' בדברי רשב"י די"ל דהפקירו בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות וכר"י נמי אתיא דבפני שנים אינו מתיירא להפקיר דיכול להכחישם אם יזכה בו אחד מהם דאין לו אלא עד אחד הלכך חייב במעשר אבל בפני ג' מתיירא להפקיר כדי שלא יהא אחד זוכה ושנים מעידים וכיון שהפקירו בפני שלשה ודאי אין כאן הערמה הלכך אם זכו בו הבעלים פטורין ממעשרות:

הדרן עלך פ' אין בין המודר