שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מכות · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 4

הוא עצמו יוכיח כו'. פירשתי בקונט' ואינו מתחלל דהא לא יחלל זרעו כו' כן פירש"י קידושין פ"ד (דף ע"ז) וק' דלמא זרעו דכ"ש הוא וכק"ו דמייתי ואי לאו דכתיב זרעו ה"א הוא לבדו מתחלל אבל זרעו לא קמ"ל דגם זרעו פסול וכ"ת אם הוא פסול לא צריך קרא דזרעו פסול דהא נפסל בהעראה ואינו מוליד עד אחר גמר ביאה וכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וכיון שהוא פסול פשיטא שגם זרעו פסול. ליתא דהא דבעינן זרעו מיוחס אחריו אינו אלא מדרבנן כמפורש בבבלי יבמות ס"פ נושאין. וראיה דמייתי ממתני' דבכורות אינה ראיה כלל לסתור הק"ו. ונראה אף דהא דבעינן זרעו מיוחס אחריו אינו אלא אסמכתא מ"מ הא ודאי שמעינן מדכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו שהכהונה באה לו מאביו וכיון שהוא פסול אין בנו כהן וקשיא שפיר זרעו ל"ל אלא ללמד שהוא עצמו אינו מתחלל ונראה דמייתי סוגיא זו כאן משום ק"ו דבר פדייה המתחלל לא נתחלל כו':

לא יחל ולא יחלל. וא"ת הא איצטריך לא יחלל לרבות אנוס והעראה שמתחללת בהן כדאמרינן יבמות (דף כ') וי"ל מדמרבינן מיניה אנוס והעראה ממילא ידעינן שהיא נפסלת אך קשה דלמא כולא קרא איצטריך לרבות שהיא נפסלת ואונס והעראה מנ"ל ודוחק לומר השתא דכתיב ולא יחלל מרבינן חילול מ"מ. וגי' הבבלי קידושין (דף ע"ז) אמר קרא לא יחלל לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל ופירש"י עיקר חילול האמור כאן משמע שהיא עצמה שהיתה כשרה ונתחללה אבל זרעו מעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חילול ע"כ ועיין בק"א: