שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מכות · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 2

הכל היה בכלל כו' עיי' בקונטרס. וקשה ריב"ח דלית ליה דרשא דועשיתם לו ולא לזרעו מנ"ל דבבן גרושה אין מקיימין כאשר זמם וי"ל קסבר ריב"ח כתיב כאשר זמם לעשות בעינן דבר שיש בו עשייה והבא לפסול חבירו בעדותו אין בו שום עשייה אלא מניעה שמונע אותו מלעבוד עבודה או מלאכול תרומה (ועיין בבבלי לקמן פ"ג דף י"ג) אך קשה מצינו עדיות כיוצא בזה כגון שמעיד פלוני שילם לחבירו מה שהיה חייב ויש בשטר נאמנות שהבע"ח בעצמו לא היה נאמן לומר פרעתי ואפשר לחלק. ויותר נראה ריב"ח כבר פדייה ס"ל דמק"ו שמעינן שאינו מתחלל ולא בא אלא לתרוצי למה זה כשהוזם חייב מלקות ואחרים פטורים:

ועשיתם לו ולא לזרעו. כ' תו' וקשה כשמעידין שהוא מצרי שני נפסול. וכ' המהרש"א וקשה אימא קושטא דמילתא הכי הוא דנפסל ע"כ. ונראה דדייק להו מדתנן בבכורות פ"ז כל הפסולין בכהנים ולא קחשיב נמי הא ש"מ דאינו נפסל. ותו' תירצו דדרשי' לו ולא לאשתו ע"כ. כלומר בעינן שיגיע העונש לו לבדו ולא לאחרים עמו. וקשה א"כ כשמעידים על אחד שחייב ממון והוזמו אם העדים חייבים לאחרים לא ישלמו שאין ההפסד לו לבדו אלא לאחרים וזה ודאי דבר בטל שלא חילק שום אדם בדבר. ועוד אם העידו על סריס חמה שהוא סריס אדם ועיקר עדותן על האשה שצריכה חליצה כר"ע פ' הערל ואין החולץ כאן ונמצאו זוממים נאמר שיהו אסורים מלישא אשה כאשר זממו לאסור האשה מלהנשא לאיש. לכך נראה דה"ק לו ולא לזרעו וכיון דחזינן דקפיד קרא שלא לקיים כאשר זמם בזרעו ה"ה דלא מקיימין כאשר זמם בשהעידו על פסול ופריך דלמא לא קפיד קרא אלא על פסול זרעו אבל לדידיה נפסול ומשני א"פ לא הוי כאשר זמם וה"ה לכל עדות על פסול לוקין ואינן נפסלים: