שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מכות · פרק 2 · הלכה 6 · Segment 9

למה הוא טוב כו' עיין בקונט'. מייתי ליה הכא דלרשב"ל דאמר בבבלי (דף י') שהקב"ה מזמין המזיד והשוגג לפונדק אחד זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג ולא גלה גולה עתה. ה"פ דקרא ה' עושה טוב וישר כאחת. טוב לשוגג שיגלה ויכופר עונו להטיבו באחריתו. וישר שמבער דם הנקי כדכתיב ואתה תבער דם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'. וקאמר ע"כ יורה חטאים והם השוגגים בדרך אשר ילכו להנצל מגואל הדם:

שאלו לחכמה כו'. גירסת המדרש [ילקוט תהלים רמז תש"ב בשם מדרש] שאלו לחכמה חוטא מה עונשו א"ל חטאים תרדוף רעה שאלו לנבואה חוטא מה עונשו א"ל הנפש החוטאת היא תמות שאלו לתורה חוטא מה עונשו א"ל יבא (קרבן) [אשם] ויתכפר לו שאלו להקב"ה א"ל יעשה חשובה ויתכפר לו. וק' (א) איכן מצינו ששאלו על כך. (ב) הא מפורש בקרא נפש כי תחטא בשגגה יתכפר לו בקרבן (ג) צריך טעם במאי פליגי. ונראה מעולם לא נסתפק אדם על החוטא בשוגג מה עונשו. אלא מספקא להו לחכמים אומר מותר מה עונשו. דאיכא לספוקי בחטאו בארבע פנים אם הוא אנוס או שוגג או קרוב למזיד או מזיד ממש. דגרסינן בבבלי ר"פ כלל גדול (דף ס"ח) תינוק שנשבה לבין הנכרים חייב על הדם אחת כו' דברי ר"ע מונבז פוטר. נמצא לר"ע אומר מותר שוגג ולמונבז ה"ל אנוס. ובבבלי ריש פרקין אמר רבא אומר מותר קרוב למזיד הוא. ולא מזיד ממש. ומהרי"ק כתב בתשובה אשה שזנתה שסברה שמותרת לזנות הויא מזידה ואסורה לבעלה דה"ל למכתב ומעלה מעל בה' וכתיב ומעלה בו מעל כל שמתכוונת למעול בו אסורה ע"כ. ושאלו ודרשו מחכמת שלמה דאומר מותר קרוב למזיד דכתיב חטאים תרדף רעה וקשיא אי ס"ד כפי' התרגום ורש"י שהרעה עצמה רודפת אחריהם הל"ל רעה תרדוף החטאים. והראב"ע כתב תרדף פועל יוצא לומר הרעה שיעשו החטאים היא מסבבת שירדפו אחריהם. לא ביאר הרב מי הוא הרודף והפירוש הנכון נראה שהרעה גורמת שהיסורים רודפים אחר החוטא ואין לומר דאיירי בחוטא בשוגג או במזיד שהרי עונשם מפורש אלא באומר מותר איירי שאינו ראוי לעונש שוגג או מזיד אלא לעינש ממוצע והיינו היסורים. ושאלו ודרשו בדברי הנביאים ומצאו ביחזקאל שאמר הנפש החוטאת תמות ור"ל אף בן הרשע כשאוחז מעשה אבותיו הרשעים אף שלא למדו אבותיו לעשות צדק וה"ל כאומר מותר מ"מ ימות דאומר מותר מזיד הוא וכדעת מהרי"ק. ושאלו ודרשו מתורה שבעל פה ומצאו שאומר מותר שוגג הוא ומביא קרבן ומתכפר לו והיינו כר"ע. דסד"א אנוס הוא וכטעמא דמונבז דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה הקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה. אלא מדחזינן שאמרו כל שחייבין על זדונו כרת מביא על שגגתו חטאת ולא אמרו דניבעי על זדונו סקילה דומיא דע"א אלא ודאי דלית לן לאקושי לע"א אלא במאי דכתיב בהך פרשתא לכך איצטריך למכתב והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה ולא להיקישא דמונבז וכמ"ש תו' שם (דף ס"ט) בד"ה מה כו'. ושאלו ודרשו ממעשה ה' ופעולותיו ומצאו שאומר מותר סגי לו בתשובה. דקשיא מה השיב אדם להשם ב"ה האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. וכי בשביל כך יפטור מעונשו אלא שטעה במאמר ה' שאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו כו'. מדאמר ממנו תרי זימני דייק ליה דוקא הוא בעצמו לא יקח מן העץ ויאכל אבל כשאחרים נותנים לו מותר וזה שאמר האשה אשר נתת וגו'. ומפני שאומר מותר היה לכך נתכפר עונו בתשובה כדאמרינן במדרש אמר אד"ה עשיתי תשובה ונתפשרתי דאע"ג דאומר מותר אנוס הוא מ"מ לאו אונס ממש וצריך תשובה. ובדרושים הארכתי ע"ש: