שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מכות · פרק 2 · הלכה 6 · Segment 8

דסנהדרין ברח אמר כו'. וקשה מאי תועלת היה לו בבריחתו הא אי אפשר לגמור דינו בו ביום דהא בעי הלנת דין ויש כח ביד המלך ליקח אותו משם ולהרגו. ואפילו נאמר שהב"ד יגמרו דינו כשוגג וכמ"ש תוס' סנהדרין ס"פ נגמר מדין (דף מ"ח) בד"ה מ"ט כו' ע"ש מ"מ רשות ביד המלך להרגו כמ"ש הרמב"ם סוף פ"ג מהל' מלכים שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להרגו. ונראה אף שהמלך רשאי להרוג שונא שהרג בשגגה היינו דוקא כשאין שגגתו ידוע אבל שגגת יואב ידוע שטעה בדין כמפורש שם דלא דרש אכין ורקין. מיהו עדיין קשה הא היה יכול להרגו כדין מורד במלכות כמפורש שם. ונראה דמהכא דייק להרמב"ם לומר סוף פ"ה מהלכות רוצח המזבח קולט שנאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח כו' ואין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואין קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר כו' מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מב"ד שלא יהרגנהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפי' היה זר ה"ז ניצל ואין לוקחין אותו מעם המזבח לעולם אא"כ נתחייב מיתת ב"ד בעדות גמורה והתראה שאר כל הרוגי ב"ד תמיד. ומפרש לקרא הכי וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה אפילו כהן ועבודה בידו והוא בגגו של מזבח בית העולמים או ההורג בשגגה והוא סמוך למזבח כאן שאין העבודה בידו תקחנו למות דאין לומר דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי קאי נמי אהורג בזדון קשיא ל"ל כי יזיד הל"ל סתמא וכי יהרוג איש את רעהו מעם מזבחי. דהוה משמע בין שוגג בין מזיד אלא ודאי מעם מזבחי קאי על שוגג וכמ"ש. (ובהכי אזדא לה תמיהת הרב במ"ל מהאי דפרק יה"כ שסיים בה והדבר צריך תלמוד) וזה שסיים הרמב"ם אא"כ נתחייב מיתה ב"ד בעדות התראה כו'. דייק מדכתיב להרגו בערמה איך נדע הדבר שהיה ערמה ושהוא מזיד אלא כשיש שם עדים והתראה. וכ"ת לפ"ז כשאין שם התראה ה"ז ניצול אפי' סמוך לו א"כ כל שוגג ינצל אפי' בסמוך לו דהא אם יש שם התראה לאו שוגג הוא וכבר אמרנו דגם בשוגג מעם מזבחי תקחנו למות לכך קאמר דיש שם חלוקה שלישית מי שברח לשם מפחד המלך. והשתא שלשה חילוקים יש בדבר (א) מזיד לוקחין אותו למות לעולם. (ב) שוגג צריך שיהיה כהן ועבודה בידו בגגו של מזבח. (ג) הבורח לשם מפחד המלך אפילו מעם המזבח אין לוקחין אותו. גם דיוקא דקרא הכי משמע דקאמר חקחנו למות וסתם מיתה היא חנק והל"ל תקחנו להרוג דהא ברישא נמי כתיב להרגו בערמה אלא למעט המלך שאין לוקחו משם וה"ק מי שיש לו רשות להמית בחנק הוא שיש לו רשות ליקחנו משם אבל המלך שאין לו רשות להרוג אלא בסייף כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מלכים. ובירושלמי ר"פ ארבע מיתות (הלכה א') ועמ"ש בתו' שם. ולפמ"ש לא טעה יואב בשום דבר. וכ"ת מנ"ל להרמב"ם לפסוק כר"י אע"ג דקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י מ"מ בבבלי פרקין מייתי להא דרב ולא לדר"י משמע דלית הלכתא כר"י ונפקא מיניה לדינא י"ל סמיך אהא דכריך הש"ס ס"פ נגמר הדין בשלמא למ"ד נכסיהן למלך היינו דכתיב וינס יואב כו' אלא למ"ד נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מיניה לחיי שעה הרי דלית ליה להא דרב וכ"כ תו' שם ע"ש. עוד היה נ"ל לתרץ קושייתי הראשונה שאמר יואב מוטב שיהרגו אותי ב"ד בהוראת שעה. אך דוחק הוא לומר כן שיהרגו שר צבא כיואב משום הוראת שעה. גם מסתפק אני מאוד בדבר אם הרגו ב"ד בהוראת שעה אם נכסיהן ליורשין או שהן הפקר או להקדש שיותר נראה שהוראת שעה דב"ד והרוגי מלך שוין הם בכל עניניהם וצ"ע:

וכי מדבר היה ביתו. גם בבבלי ס"פ נגמר הדין פריך הכי. וקשה דלמא ה"ק בביתו אשר היה לו במדבר שגם בערים היו לו בתים ונתן סימן באיזה בית קברוהו וכן פירשו המפרשים ונראה שהש"ס מפרש במדבר היינו מדבר ממש ואין סברא לומר שבנה בית במדבר ועיין ברד"ק:

ולא תעלה במעלות כו'. וליכא למימר דיליף מדכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ומפרש לקרא מעם היושבים סמוך למזבחו דהיינו מסנהדרין תקחנו למות דמודה ר"י מזבח דקרא מזבח ממש הוא ובעינן כהן ועבודה בידו א"נ קמ"ל רציחה דוחה עבודה אבל במכילתא תניא מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית שנאמר מעם מזבחי וגו' בזמן שיש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית וקשה מנ"ל הך דרשא הא איצטריך קרא לגופא. והרמב"ן פרשת מסעי כתב וכן הדבר שלאחר החרבן אין סנהדרין נוהגת כמפורש פרק ארבע מיתות אבל לא מצאתי מצוה שתלויה בזמן הבית שיאמר בה לדורותיכם בכל מושבותיכם כו' ואולי דורשים אלה לכם לחקת משפט על סנהדרין הנזכרים בפרשה תמיד לפני העדה למשפט ושפטו העדה ויאמר שתהיה לנו לדורות עדה שופטת אפילו לאחר החורבן לדון דיני קנסות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים ע"כ. ואני תמה מדבריו אלה הרי מפורש פ"ק דיבמות ופרק אד"מ והיה אלה לכם לחקת משפט בכל מושבותיכם איירי בסנהדרין הדנין דיני נפשות ואיצטריך מושבותיכם לגז"ש שאין מיתת ב"ד דוחה שבת. לפ"ז ליתא נמי לקושייתו דמושבותיכם האמור כאן לאו לגופיה אתיא אלא לגז"ש. אך קשה ניליף שבת מסנהדרין בגז"ש דמושבות שאינו נוהג בזמן החרבן וי"ל מכדי מאן אית ליה הך גז"ש תנא דבי ר"י ואיהו דאמר קידושין פ"ק (דף ל"ז) שבת בק"ו אתיא מה מצות קלות נוהגות בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית שבת דתמירא לא כ"ש. וכל היכא דאיכא לקיים תרווייהו הגז"ש וק"ו מקיימין תרווייהו (ועיין תו' ב"מ פרק המקבל) (דף קי"ד). ומעתה הא דאמרינן בקידושין שם נימא ליה אנא ביאה ומושב קאמינא חדא ועוד קא"ל חדא אנא ביאה ומושב קאמינא ועוד דקאמרת והרי שבת שנאמר בו מושבות שבת ק"ו הוא. ומדקדקים למה השמיט תירוצא קמא. ולפמ"ש ניחא לתירוצא קמא קשיא ניליף שבת מב"ד לכך קאמר ק"ו ומתורץ בזה גם קושיא זו. ודברי הרא"ם בזה בפרשת מסעי צריך עיון ע"ש: