שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 4 · הלכה 2 · Segment 7

אין ממזר כספק. עי' פירושי בקונט'. ובבבלי בפרקין דף לז פריך הש"ס מאי קאמר ופירש"י ראב"י היכי מצי לאפוקי מספק ממזר ודחקו אביי ורבא לשנויי ע"ש. וקשה לפי' בקונט' לק"מ דה"ק דאין ממזר מספק דלעולם מותר לבא בקהל וס"ל כר' יוסי ור' יהודא דסברי הכי בבבלי בקידושין דף ע"ג וי"ל אי כר"י ור"י ס"ל א"כ אף בממזרת מותר דדרשי ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא בספק יבא א"כ יש ממזר בספק ונפקא מיניה שמותר בממזרת. אך בסוגיין משמע כפירושי בקונטרס מדקאמר דלראב"י שמנה נינהו ש"מ דסובר דאסור בממזרת דא"כ ה"ל עשרה. ונ"ל דראב"י ס"ל כר' יהודה קהל גרי' איקרי קהל וס"ל כר' יוסי דמחד קהל לא מרבי' אלא דספק מותר לבוא בקהל אבל שיהא ספק מותר בודאי ממזרת לית לן קהל יתירי לרבויי. מיהו בבבלי בקידושין שם משמע דטפי אית לן לרבויי מקהל דספק מותר בודאי מלמדר' ביה דקהל גרים איקרי קהל ע"ש ועמ"ש בירושלמי קידושין דף כה בתוס' שם. הן דאת אמר מוכרת וכו'. וקשה כשנפלו לה משנעשית שומרת יבם אמאי יחלוקו מי גרעה מנשואה אדרבא מסברא י"ל דכולא ברשותה נפלו. לכן נ"ל דה"ג הן דאת אמר מוכרת ונותנת וקיים בשנפלו לה משנעשית שומרת יבם והן דאת אמר יחלוקו וכו' כשנפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ולכך יחלוקו דנשוא' ידו עדיפא מידה וכשמת אין ליבם בה אלא זיקה וידו כידה וברישא שנפלו כשהיא שומרת יבם לא מהניא זיקה למקני נכסי דהשתא. וזו היא דעת אביי בבבלי בשמעתין ואמרו שם תניא משמיה דריב"ח כוותיה דאביי. ורבא פליג עליה התם ומוקי למתני' רישא דלא עבד בה מאמר וסיפא דעבד בה מאמר. והרי"ף לא כתב מכל הני פלוגתא דאמוראי דמתאמרן עלה דמתני' ולא מידי. ותמהו עליו כל הראשונים ודחקו לתרוצי'. ול"נ דפסק כוותיה דאביי ולא איצטרך לאתויי פירוקא דאביי דפשטא דמתני' משמע הכי דרישא איירי בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא נמי משמע דאיירי בשנפלו כשהיא נשואה כדאמר ר"פ בבבלי בשמעתין מתני' כוותיה דאביי דייקא מאי נכנסים ומאי יוצאין אלא נכנסין לרשות הבעל ויוצאין מרשות הבעל לרשות האב. וא"ת הא איפריך אביי וכדאר"פ ואע"ג דקשיא ליה מתה י"ל דקשיא להרי"ף אי כפירש"י מאי קאמר אע"ג דקשיא ליה מתה הא חדא לא שייכא בחברתה והכי הל"ל אלא דקשיא ליה מתה. ועוד מאי קמ"ל ר"פ הא כבר הקשה רבה קושיא זו ועוד אביי ששמע מרבה קושיא זו כדמפורש שם למה מוקי למתני' בהך אוקימתא אלא ודאי הא דפריך הש"ס שם אדמפלגי לאחר מיתה ליפלגי בחיי' ולפירות הך קושיא ליתא דגרסי' בבבלי בב"ב דף קנח אהא דתנן התם נפל הבית עליו ועל אשתו בש"א יחלוקו ובה"א נכסי' בחזקתן. בחזקת מי רא"א בחזקת יורשי האשה רי"א בחזקת יורשי הבעל ר"ל אמר יחלוקו. הנה קושית הש"ס אינה אלא לר"א ור"י דלדידהו צ"ל דבשומרת יבם אף ב"ש מודו דנכסי צ"ב בחזקת יורשי הבעל כמו שהוכיחו תוס' בשמעתין ובכתובות דף פ' בד"ה נכסים וכו' דרב אשי דייק מדקאמרו ב"ש יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל ש"מ דבנכסי צ"ב מודו ב"ש לב"ה ואס"ד ב"ה בחזקת יורשי האשה קאמר א"כ נכסי צ"ב קיימו טפי בחזקת האשה מנכסי מלוג והא ודאי ליתא ע"ש. מיהו לר"ל דאמר התם בב"ב דב"ה דאמרו נכסים בחזקתן היינו בחזקת שניהם ויחלוקו סובר דהכא בשומרת יבם גם בנכסי צ"ב פליגי ב"ש וב"ה ב"ש סברי נכסי צ"ב בחזקת יורשי הבעל כדדייק רב אשי מדל"ק יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל וב"ה סברי נכסים דהיינו צ"ב בחזקתן בחזקת שניהם וזו פלוגתא המפורשת במתני'. מעתה ודאי דאיכא רבותא בפלוגתייהו דלאחר מיתה לאשמועינן פלוגתייהו בנכסי צ"ב אבל בפירות ודאי דיש ליבם מחצית הפירות וכן דעת רוב הראשונים וכמ"ש הה"מ פכ"ב מה"א ע"ש. ולדעת הרמב"ם אין ליבם כלל בפירות אפי' נכסי צ"ב מעתה מתפרשים דברי ר"פ הכי מתני' דייקא כוותיה דאביי מדלא תנן בקצרה נכסי מלוג ואע"ג דקשיא ליה מתה לא חש להך קושיא דהלכתא כר"ל דאמר יחלוקו. וכ"פ הרי"ף בב"ב וכן דעת רוב הפוסקים. לכך פסק הרי"ף גם כאן כאביי דר"פ דהוא בתרא אמר דמתני' כוותיה דייקא ואין לחוש לקושית רבה ליפלוגי בחיי' ולפירות. והדברים ברורים. ובחידושינו ישבתי מ"ש הרי"ף פ' הכותב דברי רבא ע"ש. ובמ"ש י"ל גם דברי הרמב"ם פכ"ב מה"א דפסק דאין ליבם חלק בפירות נכסי צ"ב ותמה עליו הה"מ מאין הוציא כן ע"ש דהרמב"ם מפרש הא דקאר"פ כפירש"י דלפי המסקנא קשיא לאביי מתה. וקשיא ליה הא איכא לשנויי כדשנינן דס"ל לאביי כריש לקיש וכמ"ש הרמב"ם שם אלא ודאי דאין ליבם כלל בפירות אפי' נכסי צ"ב הלכך אין סברא לומר דס"ל לב"ש דליהוי כל נכסי צ"ב בחזקת יורשי הבעל. ומהא דקאמר בסמוך שכן אפי' אחיו וכו' יש ראיה מבוררת לפסק הרמב"ם ועמ"ש בירושלמי בכתובות דף כ"ט בתוס' בסוגיין. ובחידושי הקשיתי לאמוראי בבבלי בסוגיין דמפרשי משנתינו דפליגי ב"ש וב"ה אי ספק מוציא מידי ודאי וכו' כמפורש שם א"כ תרתי פלוגתא דב"ש וב"ה הכא ובב"ב למה לי דהא תרווייהו בחדא טעמא שייכא. ותמהתי שלא הרגישו בזה המפרשים ז"ל והארכתי שם ליישבה ע"ש: