״אהבוך עד מות״ – הכריז ר׳ עקיבא, גדול מקדשי השם. אך אפילו הוא אשר כל ימיו הצטער על הפסוק: ״בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך״, ואמר: ״מתי יבוא לידי ואקיימנו״,1ברכות דף סא ע״ב. לא ׳חיפש׳ את המוות על האהבה, וחמק ממנו במידת האפשר.2ראה הרחבות וביאורים 8. זאת עלינו להדגיש בפתיחת פרק הסיכום. ״וחי בהם״ הפך לבסיס לכל דיון בסוגיית קידוש השם, בין אם הוא משפט ערך ובין אם נפרשו כוויתור של הקב״ה על ציוויו מפני ״חביבות נפשם של ישראל״.3כדברי רש״י ״נפשו חביבה ליוצרו״, ראה פרק א׳ בפסקה ״וחי בהם״.
קריאה במקור
אֲהֵבוּךָ עַד מָוֶת · סיכום
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
גם הגישות הקיצוניות, כגישתו של רש״י בסוגיה,4ראה בפרק ג׳ את תפיסת קידוש השם האשכנזית. המחייב למסור את הנפש גם בסיטואציה שבה ברירת המחדל איננה עבירה ממש, אלא ביטול מנהג יהודי, גם כשלא מדובר בחילול השם ואף לא במאבק על האמונה שבשעת השמד אלא רק לשם הקידוש עצמו, עדיין עוסקות באירוע שנכפה על יהודי ומטיל עליו חובה לקדש את השם. זימון שלא ניתן לחמוק ממנו, חסר פתחי מילוט, כופה ברירת מחדל של קידוש השם. כך יש לראות גם את שיטת חכמי אשכנז המתירה למסור את הנפש על קידוש השם גם במקום שאין חובה כזו. החובה אינה כפויה, אך הסיטואציה המעמידה את ברירת המחדל לקדש או לחדול – כפויה.
גם שיטת הרמב״ם ההפוכה, הרואה ב״וחי בהם״ משפט ערך מחייב, ושעל פיה הנהרג ה׳ולונטרי׳ ״מתחייב בנפשו״, איננה רואה ערך זה כקודם לקידוש המוות מתוך אהבה. ערך זה הנו הנחיה מחייבת להתנהגות בעולם, הנחיה המנציחה את הפער בין הערך האידיאלי לבין הפרקטיקה, המונחית על פי ערכים משלה.5ראה פרק ה׳ ובהפניות שם.
׳וחי בהם׳ נטבע בבית מדרשו של ר׳ ישמעאל . הבטחת התורה הנה לטוב ואריכות ימים, ארצית, כאן על פני האדמה, לא ייתכן אם כן שציוויי התורה יביאו לקיצור ימיו של האדם. זהו ניגוד חריף לשיטתו הדיכוטומית של ר׳ עקיבא, לפיה יש קרע בלתי ניתן לגישור בין העולם הזה לעולם הבא, שניות שהדרך היחידה להתגבר עליה היא באמצעות המוות מתוך האהבה, ״אהבוך עד מות״. וכמו שחיי האדם הקצרים הנם סיבה להימנעות ממוות על המצוות, כך הופכת הפגיעה בחיי האחר האנושי הסופי (או בפגיעה על ידי גילוי עריות השקולה לפגיעה בחיים) לטוטאלית. רק על חייו יש למסור את הנפש, ולא על האלוקי האין-סופי והאינטימי. הצלע השלישית היא עבודה זרה בפרהסיה שגם עליה יש למסור את הנפש לפי ר׳ ישמעאל, זאת משום שפגיעה זו איננה באלוקי כשלעצמו, אלא באלוקי לעיניהם של האחרים, מבט הגורם לחילול השם. הכבוד האלוקי הוא המניע למסירות הנפש במקום שבו קיימת חובה זו. גם זאת שלא כר׳ עקיבא שנפשו כלתה באינטימיות האהבה.
ההכרעה הרת הגורל6לא לחינם קבע הרמב״ם הלכות אלו בהלכות יסודי התורה, העוסקות ביסודות האמונה. שהתקבלה בבית נתזה שלפי פרשנות הסוגיה הנה שילוב של שיטת ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא,7פרק א׳. מגיעה לשיאה בהצגת קידוש השם בסוגיה כאקט אידיאלי של קידוש והעלאת האלוקי בכך ש״מוסר את נפשו על אהבת יוצרו״.8פרק ג׳.
שלב מכריע בעיצוב הלכת קידוש השם התרחש בדור הראשון של אמוראי ארץ-ישראל. הרקע ההיסטורי שלו, העולה בבירור מהסוגיה, הוא לא גזירות השמד אלא המאבק במינות. בן נח הוצא מכלל הקידוש ואף מכלל הפרהסיה המביאה לקידוש. ר׳ יוחנן הוסיף להלכת בית נתזה את ההוראה של ר׳ ישמעאל המחייבת מוות על קידוש השם בפרהסיה, ואף פירשה פרשנות מרחיבה כחובה למות אף על מצווה קלה. הרחבה נוספת היא זו המחייבת למות לא רק על שלוש העבירות עצמן, אלא גם על ׳אבזרייהו׳, הרחבה שמקורה גם כן בדברי ר׳ ישמעאל במעשה בן דמא. בכך נבנתה והועצמה הגדר שבין היהודי לגוי ובין היהודי לשלוש העבירות, שהפכו גם הן לייצוג גויי. הזרה זו שוללת לא רק את העבירה, אלא אף את אפשרותה. זוהי גדר שאיננה גבול, אלא כזו שאיננה מודה במה שמחוץ לה, ושהופכת את המתחם שלה למכלול.9רוזנצווייג שהובא לעיל (פרק ה׳) טוען שאין בתנועה זו סתירה לאוניברסליות ״משום ש... את הגבולות... צריך הוא לכלול בתוך עצמו... כדי שיוכלו להיות בעת ובעונה אחת משהו פרטי, יחידי, מסוים... ועם זה הכל... כל העולם״ כוכב הגאולה, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ״ג, עמ׳ 330.
הרחבה נוספת של שיטת ר׳ ישמעאל נמצאת בסוגיית הבבלי, שהבחינה היטב בשתי המגמות המונחות בתנאי הפרהסיה – זו של המאבק על הישרדות האמונה וזו של העלאת האלוקי בפני הרבים. כך התפצלה הלכת הפרהסיה לשתיים: לפרהסיית הרבים ולשעת השמד, כשבשני המקרים קיימת חובה למסור את הנפש אף על מצווה קלה. פרהסיית הרבים תתפרש לפיכך כאקט של קידוש בציבור,10פ״ג. זאת שיטת רש״י, יש ראשונים החולקים עיי״ש. ולפי שיטת רש״י זוהי חובה המוטלת לאו דווקא בגלל חוסר ברירה, אלא מעצם חובת הקידוש. בכך הגיע לשיאו מיזוג השיטות של ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא, משום שהמקור לחובת מוות זו הנו האהבה עד מוות של ר׳ עקיבא. כאמור, הסיטואציה כפויה אך לא הקידוש, משום שהימנעות מקידוש השם לא תוביל במקרה כזה לשמד, ואף לא לחילול השם. פרשנות הסוגיה הבחינה ושילבה בין שיטת ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא, ובצעד נוסף הביאה שילוב זה לשיאו בקידוש השם בפרהסיה מתוך ׳אהבת יוצרו׳.
אחרית דבר
מונחי הסוגיה כמו: ׳קידוש השם׳, ׳חילול השם׳, ׳יהרג ואל יעבור׳, ׳ערקתא דמסאנא׳, הפכו למטבעות לשון רווחים בשיח היהודי והציוני המודרני, הדתי והחילוני כאחד, ולא פעם תוך שינוי ואפילו סילוף מגמתם המקורית. שימוש זה מבטא אמנם תחושת חיים יהודית מאוד, משברית ומאוימת, מורשת חלק מהאמוציות העולות בסוגיה, אך ניתוק המושגים מהסיטואציה המקורית שלהם מסלף אותם לא פעם, ומעצים, לרוב ללא צורך, פערים וקרעים בתוך החברה היהודית וביחסה לחוץ. דומה שהאיזונים שהסוגיה הקפידה לשמור הופרו בשימוש מופרז זה. נוכל לאתר בשיח הזה זנים שונים של קידוש השם, ולזהות את מקורם במושגים המקוריים של קידוש השם בסוגיה.
מונחי הסוגיה כמו: ׳קידוש השם׳, ׳חילול השם׳, ׳יהרג ואל יעבור׳, ׳ערקתא דמסאנא׳, הפכו למטבעות לשון רווחים בשיח היהודי והציוני המודרני, הדתי והחילוני כאחד, ולא פעם תוך שינוי ואפילו סילוף מגמתם המקורית. שימוש זה מבטא אמנם תחושת חיים יהודית מאוד, משברית ומאוימת, מורשת חלק מהאמוציות העולות בסוגיה, אך ניתוק המושגים מהסיטואציה המקורית שלהם מסלף אותם לא פעם, ומעצים, לרוב ללא צורך, פערים וקרעים בתוך החברה היהודית וביחסה לחוץ. דומה שהאיזונים שהסוגיה הקפידה לשמור הופרו בשימוש מופרז זה. נוכל לאתר בשיח הזה זנים שונים של קידוש השם, ולזהות את מקורם במושגים המקוריים של קידוש השם בסוגיה.
באופן מוזר למדי ׳וחי בהם׳, שבסוגיה הנו נימוק לוויתור על קידוש השם, הוטען בפתוס של קידוש השם עצמו והפך לסיסמה למאבקים שונים בעיקר בתחום הלאומי והחברתי. ׳קדושת החיים׳ הפכה לתחליף לקדושת השם בשני מובנים: האחד, תפיסת החיים עצמם כקדושים, הטוטאליות של קדושת השם שכל כך בולטת בסוגיה הועתקה לקדושת החיים. המובן השני, התנהגות לפי ערך מסוים, לרוב ערך שנוי במחלוקת ומעורר התנגדות. על התנהגות זו הונף הדגל של קידוש השם, וההולכים אחריו הנם מרטירולוגים בגלל המחיר, בדרך כלל החברתי, שהם משלמים על מאבקם. כך למשל, פורסמו שני ספרי זיכרון שתוכנם אמור להיות קידוש השם, תחת הכותרות של: ״קדושת החיים וחירוף נפש״,11הוצאת מרכז שז״ר, תשנ״ג. ו״וחי בהם – על קידוש השם. (אסופת מאמרים)״.12הוצאת משפחת זיסרמן, תשס״ג. הספרים בעלי אופי שונה, אך בשניהם המגמה הנה העתקת קידוש השם לקדושת החיים.
מצטרפת לכאן נטייה רווחת לפרש את קידוש השם כמושג אימננטי עד כדי חילונו. פרופ׳ ברגמן, במסה בשם ׳קידוש השם׳ שפורסמה לראשונה בשנת 1913, והוצאה לאור13בהוצאת מוסד ביאליק. במהדורה מצומצמת בשנת תשכ״ג, מפרש את קידוש השם בסיום המאמר, כ״עדות לאלוקים על ידי מעשה מוסרי במיוחד לפני אלה שלהם זר רעיון האלוקים... אנו מבקשים לחדש את המשמעות הישנה של השם הגדול; ׳השם׳. את הדרך בקרב היהודים בזמנינו תורה לנו תנועת המוסר, זו שאנו מכנים אותה הציונות...״. והוא מפטיר: ״הציונות היא קידוש השם שלנו״. ההרואיות של קידוש השם מיתרגמת לעדות של המעשה המוסרי ומגולמת בציונות. זהו זן של קידוש השם מבית מדרשו של ר׳ ישמעאל, כזה המבוסס על ההפגנה וההעלאה של הרוממות האלוקית, אלא שכאן הוא הומר למעשה המוסרי-ציוני. נראה שזיהוי הערך האלוקי עם ערכים נוספים הביא להרחבה של קידוש השם, שחדרה אף לסידור בתפילות יזכור, בהן מוזכר המוות על קדושת העם והארץ בצד קדושת השם.
זן אחר, אופייני הרבה יותר לגישה המשברית, מושתת על בניית הגדר, אותה ראינו בעיקר בקידוש השם של אמוראי ארץ-ישראל, קיים בקצה השני של הקשת, הקצה החרדי. את מאבקם נגד כפיית שירות צבאי על בני הישיבות, שירות לאומי לבנות, התערבות ממשלתית בחינוך החרדי ועוד הם מנהלים תחת דגלים אלו של ׳יהרג ואל יעבור׳ ו׳ערקתא דמסאנא׳. החילוניות נתפסת כאיום וכסטייה שיש לגדור את המחנה ממנה ומ׳אבזרייהו׳ שלה, כדי שלא תנגע ותחליא אותו.
הזן השלישי, ששורשו קידוש השם של ר׳ עקיבא נמצא בעיקר בבית מדרשה של הציונות הדתית. כך כתב הרב יעקב מדן, מרבני הציונות הדתית:14בבטאון תושבי יש״ע ׳נקודה׳ 245, עמ׳ 28-32 תשס״ב.
מי שנוסע היום בכבישי יש״ע ומסכן את חיו, מקיים בכך מצוות מסירות נפש של ״ואהבת את ד׳״... אחת הסברות שהועלו... (במאמרים הלכתיים שעסקו בשאלה שנקראה בשם העילג ״החזרת שטחים תמורת שלום על פי ההלכה״) היתה הטענה שמעשה כזה הנעשה בשם כלל ישראל, כמוהו כויתור בפרהסיה על מצוה מן התורה (מצות ירושת הארץ) ודינו כדין ׳ערקתא דמסאנא׳, שאם מצוים על יהודי בשעת גזירה לעבור על מצוה מן המצוות מתוך כונה עקרונית לעקור את המצוה, חייב היהודי במצוות קידוש השם, ואף ליהרג על קיומה של המצוה׳.
מי שנוסע היום בכבישי יש״ע ומסכן את חיו, מקיים בכך מצוות מסירות נפש של ״ואהבת את ד׳״... אחת הסברות שהועלו... (במאמרים הלכתיים שעסקו בשאלה שנקראה בשם העילג ״החזרת שטחים תמורת שלום על פי ההלכה״) היתה הטענה שמעשה כזה הנעשה בשם כלל ישראל, כמוהו כויתור בפרהסיה על מצוה מן התורה (מצות ירושת הארץ) ודינו כדין ׳ערקתא דמסאנא׳, שאם מצוים על יהודי בשעת גזירה לעבור על מצוה מן המצוות מתוך כונה עקרונית לעקור את המצוה, חייב היהודי במצוות קידוש השם, ואף ליהרג על קיומה של המצוה׳.
הרב מדן מצדיק טענה זו ומסביר:
השנה האחרונה חידדה מאד את הפן הדתי של הויכוח (עם הפלשתינים)... גם לאירופה הנוצרית ישנן סיבות דתיות לקבל את הגירסה הפלשתינית על העם הישראלי החדש, ולהותיר את היהודי הישן, שצלב את משיחם יש״ו, נתון לגזירת ההיסטוריה כנודד וחסר מולדת... כאשר אדם נהרג בדרכים על כך שלא רצה לנטוש את אחיזתנו בארץ חמדה שהנחיל ד׳ לאבותינו, ייתכן שדינו דומה לאלה שנאמר עליהם בקבלה: ״אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח״.
השנה האחרונה חידדה מאד את הפן הדתי של הויכוח (עם הפלשתינים)... גם לאירופה הנוצרית ישנן סיבות דתיות לקבל את הגירסה הפלשתינית על העם הישראלי החדש, ולהותיר את היהודי הישן, שצלב את משיחם יש״ו, נתון לגזירת ההיסטוריה כנודד וחסר מולדת... כאשר אדם נהרג בדרכים על כך שלא רצה לנטוש את אחיזתנו בארץ חמדה שהנחיל ד׳ לאבותינו, ייתכן שדינו דומה לאלה שנאמר עליהם בקבלה: ״אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח״.
כר׳ עקיבא, הבטוח שהאהבה עד מוות תנצח ותשנה את המציאות, קובע הרב: ״כאן ישרוד העם שיוכיח את דביקותו בארץ הזאת ואת אהבתו אליה״. בדבריו נמצא את השילובים של המשבריות המאויימת מהגוי (אמנם לא האיום הרוחני, אלא האיום על שטחי המולדת), עם האהבה עד מוות שסופה לנצח.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Efrat, 2004
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002464939/NLI
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 67f22dee6892e7907a592778fd841c48a6d3280cf822966af73c274f7dab7045