קריאה במקור

אֲהֵבוּךָ עַד מָוֶת · הרחבות וביאורים

נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
1
פרק א׳
2
1. [הערה 18] השיטה העיקרית בראשונים היא שרי״ש חולק רק בע״ז ומודה בשפכ״ד וג״ע שייהרג. כ״כ בסוגיין תוד״ה ׳והא׳, וכ״מ מתוד״ה ׳בן נח׳. שיטת התוס׳ כתובות דף יט ע״א ד״ה ׳דאמר מר׳ היא שרי״ש חולק גם בשפיכות דמים, ולדעתו מותר לרצוח תחת איום של מוות ויעבור ולא ייהרג. התמיהה ברורה: ההלכה שייהרג בשפיכות דמים מבוססת על סברת ׳מאי חזית׳ וכדלקמן, ומנ״ל ואיך יחלוק עליה רי״ש? וראה בזכרון שמואל לר׳ שמואל רוזובסקי סה, ט.
3
שיטה נוספת הנה שיטת תורי״ד בפסקיו, בפירושו לסוגיין ובמקומות נוספים, לפיה רי״ש מודה בשפכ״ד הנלמדת מסברה, אך חולק לא רק בע״ז אלא אף בג״ע. בפשטות מבחין הרי״ד בין שפיכות דמים שבה החובה להיהרג נובעת מסברת ׳מאי חזית׳, ולפיה אין לו לאנוס להציל את חייו במחיר חיי חברו, לבין ג״ע בה נובעת החובה להיהרג מחומרת העבירה (ולא כפי שכתבנו למעלה בגוף החיבור). לפי גישה זו סובר רי״ש שאין עבירה הדוחה חיים(!), ואף לא ג״ע, ורק חיי הזולת שקולים לחיי האנוס. אך נראה, ששיטה זו תלויה בחקירה נוספת שעלתה באחרונים, [ראה למשל בחי׳ ר״ח הלוי הל׳ יסוה״ת ה, א] אם חומרת עבירת ג״ע דוחה חיים או שהפגיעה בזולת שבו נעשית העבירה במקרה כזה שקולה לנטילת חיים ולכן דינה כשפיכות דמים שאיננה נדחית מפני פקו״נ, וראה לקמן בהמשך הפרק הסבר סברת ׳מאי חזית׳.
4
בכל אופן, מכך שדברי רי״ש מוסבים על ע״ז נראה בפשטות כדעת הראשונים האומרים שדבריו של רי״ש אמורים דווקא בע״ז ולא בשפכ״ד וג״ע, שבהן הפגיעה שונה מהותית מזו של ע״ז. לקמן ננסה לאשש גישה זו גם מהשוואה לדברי רי״ש בדין רודף. כמו כן יש לדון אם רי״ש מסכים למימרת ר׳ יוחנן שבפרהסיה ייהרג על כל מצווה, או שרק בע״ז שהיא נושא הדיון במימרת רי״ש עליו להיהרג בפרהסיה. עיין במסכת ע״ז דף כז ע״ב תוד״ה ׳יכול׳ הסוברים שלרי״ש דין כל המצוות שווה. אך יתכן, שדברי רי״ש נאמרו רק בע״ז בפרהסיה, וכ״כ הרב גריינמן בספרו חידושים וביאורים לסנהדרין סי׳ יא ס״ק ט׳ משיקולים שונים. לשיטת רי״ש נקדיש בהמשך דיון עצמאי.
5
אמנם בתוספתא שבת טז, יז מובא: ״ר׳ אחא בשם ר״ע... במי דברים אמורים שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפי׳ מצוה קלה שבקלות אדם נותן נפשו עליה שנ׳ ולא תחללו את שם קדשי וגו׳ ואומ׳ כל פעל ה׳ למענהו״. ר׳ אחא מביא דרשה זו בשם ר״ע, אך כפי שנראה לקמן, היא מדברי רי״ש. אם כך הוא, מוכח שרי״ש הוא המקור לדעה שבפרהסיה יש למסור את הנפש אף על מצווה קלה. יש להעיר, שבכתובות דף יט ע״א מובאת הפסקה בתוספתא המתחילה ב׳אין לך דבר׳ בלשון ׳דאמר מר׳ ולכן מסתבר שפיסקה זו איננה מהתנאים עצמם, אלא מדברי האמוראים, עי׳ אורבך עמ׳ 308 הערה 25.
6
2. [הערה 31] דרשת ר׳ ישמעאל במכילתא בנויה באופן שיטתי ומבטאת קונספציה ברורה. מחד, ברור לר׳ ישמעאל שאין זכות להרוג את הגנב כדי להציל ממון. הגנב איננו חייב מיתה על גניבתו בלבד – ״אם כשיגנוב ודאי והרגו הרי זה חייב, ק״ו זה שספק בא לגנוב ספק לא בא לגנוב״. זו הסיבה לכך שהוא מעמיד את המקרה ב׳ספק בא להרוג׳. מאידך, ר׳ ישמעאל מרחיב זכות זו של בעל הבית להגן על עצמו לכל מקרה שבו מתעורר בלבו החשש שמא בכוונת הגנב להורגו. בעל הבית אינו חייב ליטול על עצמו סיכון כל שהוא. זו הסיבה שבגללה ר׳ ישמעאל איננו מפרש את ״זרחה עליו השמש״ כפשוטו, אלא כ״אחד משלשה דברים שהיה ר׳ ישמעאל דורש בתורה כמין משל״ (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מס׳ דנזיקין משפטים פרשה ו), היינו כמטפורה.
7
ר׳ ישמעאל נותן לבעל הבית זכות הגנה בכל מקרה של חשש, וכדרשת הברייתא בסוגיה: ״אלא אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו״. כלומר, רק וודאות שאין שום סיכון לבעל הבית אוסרת עליו להרוג את הגנב. וכך פירשה רב בסוגיה שם (דף עב ע״ב); ״כל דאתי עלאי במחתרתא קטלינא ליה לבד מרב חנינא בר שילא״ והשווה למובאה בירושלמי. היו תנאים שהתנגדו להרחבה מופלגת זו של זכות ההגנה של בעל הבית. המתנגדים בתוספתא סנהדרין פי״א ה״ט, ובברייתא בגמרא דורשים: ״אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך – הרגהו״. הגבול מושם בקצה השני: כדי להרוג יש צורך בוודאות הפוכה: שאמנם בכוונתו להורגו. סוגיית הבבלי מיישבת בין השיטות ואכמ״ל.
8
ההתמודדות של ר׳ ישמעאל היא בשאלת הסיכון שבעל הבית חייב לקחת על עצמו ולהימנע מהריגת הגנב הפולש לרשותו והמעורר את חששותיו. (רי״ש אוסר להרוג עבור ממון, אך מתנגד לגישה ׳יפת הנפש׳, שתאסור מגננה עד לחשש מוחשי. יש כאן נגיעה בשאלות מכאיבות שעלו בקשר לפעילות צה״ל בשטחי יש״ע). כדי להוכיח את שיטתו הוא משתמש בהיקש נערה לרוצח, שלשיטתו הוא למעשה היקש לגנב. ההיקש מובא כדי להוכיח שאין לחלק בין יום ללילה ויש להוציא את הפסוק מפשוטו ולפרשו כ׳משל׳: אם עלתה ׳שמש השלום׳, או אז ורק אז אסור להורגו. מאידך, מהיקש זה הוא מרחיב את דין הרודף לגילוי עריות.
9
3. [הערה 32] מתוך השוואת כל שלושת המקרים בדברי ר׳ ישמעאל, מתבקשת שאלת האחרונים [הגבורת ארי יומא דף פה ע״א ד״ה ׳נענה׳ וכן המנחת חינוך מצווה רצה בשם הספר תוספת יוה״כ], מדוע יש צורך בשני לימודים האחד מגנב שממנו נלמדת ההלכה של פיקוח נפש, והשני לגבי ייהרג ואל יעבור ״וחי בהם- ולא שימות בהם״. שמואל בסוגיית יומא שם לומד אמנם מדרשה זו את ההלכה של פיקוח נפש הדוחה עבירה. תירוץ המנ״ח הובא לקמן בהמשך הפרק בהערה 46. תירוץ ׳תוספת יוה״כ׳ לקמן הערה 56. כמו כן מתבקשת שאלת הגבורת ארי שם ד״ה ״ומה״, השואל איך ניתן ללמוד דין פיקוח נפש מגנב שהוא רודף. ברור שדין רודף מבוסס על זכותו של הנרדף להגנה והעדפת חייו על חיי הרודף, דבר שלא קיים ביחס לביצוע עבירה אחרת להצלת חיים.
10
4. [הערה 35] יש להעיר שר׳ עקיבא חולק על ר׳ ישמעאל לאורך החזית כולה. את דין גנב פי׳ כפי הנראה באופן שונה, ראה דרשת המכילתא דרשב״י פרק כב, ממנה נראה שההיתר להרוג את הגנב הנו אפילו בבא על ממון. ברייתא זו מובאת בחלקה בסוגיית הגמ׳ דף עב ע״ב ונראה שהיא מוצאת הצדקה להריגת הגנב בכך ש׳מחתרתו - התראתו׳, כלומר – הוא זה שסיכן את עצמו והכניס את עצמו לסיטואציה זו, ביודעו מראש שעלולים להרגו. מאמץ הגמ׳ הנו לאחד את שתי השיטות ואכמ״ל. לכן, ר׳ עקיבא איננו יכול ללמוד דין פיקוח נפש מגנב, ואמנם מקורו שונה ראה יומא דף פה ע״א. עמדת סוגיית הגמרא לגבי גנב היא כשיטת רבא, שם דף עב ע״א, אך דברי רבא עצמו התפרשו בראשונים בפנים שונות. כך גם לגבי דין רודף – ר׳ עקיבא לומד דין זה מ״וקצות את כפה״, דברים כה, יא, ראה מדרש תנאים שם עמ׳ 168, והערות רד״צ הופמן על אתר, וכן המקור בספרי דברים רצב-רצג. במקום אחר, הראתי שנראה שיש כאן ויכוח עקרוני בתפיסת דין רודף. לפי ר׳ ישמעאל דין רודף נלמד מגנב, שהוא דין של פיקוח נפש המתיר לעבור עבירה כדי להציל חיים, וממנו הוא לומד לכל התורה כולה את דין פיקוח נפש. לר׳ עקיבא ההלכה היא הלכה של ׳חייך קודמים׳ המתירה להציל את הנרדף במחיר חיי הרודף. הלכה זו מבוססת על ׳אינסטינקט ראשוני׳ של ׳מלחמת קיום׳ ולאו דווקא על מצוות החיים. נראה שאלו שני הצדדים בחקירת הגר״ח מבריסק בחי׳ ר״ח הלוי הל׳ רוצח ושמירת הנפש א, ט.
11
בשולי הדברים נוכל להעיר על השימוש המאוחר יותר שנעשה בהיקש של ר׳ ישמעאל שממנו נלמד דין רודף. כאמור, ר׳ ישמעאל לומד דין רודף בנערה מרוצח, ודין רודף ברוצח עצמו נלמד מגנב, אותו הוא מפרש כספק פיקוח נפש. סוגייתנו דף עג ע״א – דף עד ע״א מביאה היקש זה בשם ׳דבי רבי׳ אך באופן הפוך: דין רודף ברוצח נלמד מנערה. את המקור לדין רודף בנערה מוצאת הגמרא בהרחבת דרשת ר׳ ישמעאל עצמו: ״ואין מושיע לה- הא יש מושיע בכל דבר שיכול להושיע״. דרשה זו מהפכת את הלימוד של ר׳ ישמעאל ומסיקה מצמצום דין רודף במקרה שניתן להציל את הנרדף בדרך אחרת, שבדלית ברירה ניתן להציל את הנרדף בנפש הרודף. ברור שיש כאן שימוש בדרשת ר׳ ישמעאל, אך כיוון שהסבר ר׳ ישמעאל לדין גנב לא התקבל, הפכו דבי רבי את ההיקש מרוצח לנערה ומצאו בנערה מקור לדין רודף.
12
5. [הערה 38] אמנם מדברי רש״י במשנה שצוטטו לעיל, משמע שהריגת הרודף איננה להצלת הנרדף, אלא להצלת הרודף מהעבירה. כך משתמע גם מפירושו למונח ׳מצילין אותן בנפשן׳, אותו פירש ׳מצילין אותן – מן העבירה... ניתנו ליהרג לכל אדם, כדי להצילן מן העבירה׳. אך כאמור גם רש״י מתנה הלכה זו ב׳קלון ופגם לנרדף׳, וכבר האריכו האחרונים לחקור בהלכה זו של רודף אם מטרתה הצלת הנרדף או מניעת הרודף מעבירה. נראה שגם לרש״י המטרה הנה הצלת הנרדף, אלא שההצדקה להצלת הנרדף בהריגת הרודף קיימת רק במקרה שהרודף עומד לעבור עבירה שחייבים עליה מיתה, ואנו מונעים אותו מלעבור עבירה זו. אלמלא כן לא הייתה הצדקה להרוג את הרודף, גם לא להצלת הנרדף מקלון ופגם.
13
בהמשך מוסיף רש״י: ׳והאי דנקט בהמה משום דדמיא לעריות, והמחלל את השבת ונקט נמי עבודת כוכבים משום דסד״א תיתי בק״ו, ושבת נמי תיתי בגז״ש׳. אופייני ההבדל בין דברי הרמב״ם בפירוש המשניות המובא בהמשך הפרק לבין דברי רש״י בהסבר האזכור של עבודה זרה ושבת במשנה. לשיטת רש״י, שהעריות מתפרשות מלכתחילה כעריות שיש בהן פגם וקלון, יש צורך בהסבר ה׳סד״א׳ שבע״ז ובשבת יהיה דין רודף אע״פ שאין בהם פגם וקלון. ההסבר של הרמב״ם המסתמך על חומרתן של עבירות אלו לא מספיק לרש״י, שהרי דין רודף בעריות אינו בגלל חומרת העבירה, אלא בגלל קלון ופגם. הקשר המשנה הבאה אחרי הדין של בן סורר ומורה ובא במחתרת מלמד שכמו שבשניהם הדיון הנו בהצדקה להריגת הבן הסורר והגנב עוד לפני שעברו עבירה שחייבים עליה מיתה, כך גם ברודף. לגבי השניים הללו קבעה המשנה שהם ׳נידונין על שם סופן׳. כך נצטרך לומר גם כדי להצדיק את הריגת הרודף לדעת רש״י. ואמנם המונח ׳מצילין אותן בנפשן׳ שמקורו ברודף הועתק בתוספתא סנהדרין פי״א ה״ט וה״י גם לגבי ׳בא במחתרת׳ שהנו דין הגנתי מובהק, על אף המשנה הקובעת ש׳נידון על שם סופו׳. לשיטת רש״י אין כאמור סתירה בין שתי הסיבות הנקובות להריגת הרודף. הדין הנו של הצלה, אך יש צורך בהצדקה הניתנת בכך שהרודף עומד לעבור עבירה שחייבים עליה מיתה ונידון ע״ש סופו.
14
אחת הבעיות העיקריות העולות בדיון לגבי רודף הנה מסקנת הסוגיה בדף עב ע״ב, לפיה דין הרודף לא מותנה באשמתו וניתן להרוג גם את הרודף הקטן. מוכח מכאן שדין רודף הנו דין של הגנת הנרדף שאיננו מבוסס על ההצדקה המוסרית להעדיף את חיי הנרדף, שהרי גם בקטן ותינוק חסר אשמה ומודעות כל שהיא, מותר להרוג כדי להציל את הנרדף שאותו הוא מסכן (חוץ מהמקרה של עובר ש׳משמיא קא רדפי לה׳). זהו דין בסיסי שאינו מצריך הצדקה מוסרית – זכות הקיום של האדם וזכותו להגנה על קיומו גם במחיר חיי המאיים, וגם כשלא ניתן להאשים את המאיים ביצירת האיום. (דעה זו איננה מוסכמת על כולם, ובגמ׳ יש שחלקו על תפיסה זו, וישנה דעה לפיה אין להרוג רודף אלא בהתראה ואכמ״ל). השאלה המתבקשת הנה מדוע זכות זו נתונה גם לאדם שלישי? מדוע מותר ואולי אף קיימת חובה להרוג את הרודף הקטן שאיננו אשם כל ועיקר ביצירת האיום? מדוע דמו של הנרדף סמוק טפי משל הרודף הקטן חסר הדעת ושאיננו בר אשמה? (ואמנם כבר בראשונים מצאנו הבחנה בין זכות ההגנה העצמית של הנרדף שהנה רחבה יותר מזכותו אדם אחר להגן עליו, ראה ברא״ש ובמאירי סנהדרין דף פב ע״א לגבי פנחס וזמרי, רק על זמרי עצמו נאמר שאילו היה הורג את פנחס לא היה נענש עליו ולא כן לגבי אחר, וכן דברי המאירי בסוגיה, לגבי העובר הרודף הדן בשאלה האם לאם עצמה מותר להציל את חייה בהריגת העובר על אף סברת ׳משמיא קא רדפי׳ המפקיעה את העובר ממעמד של רודף).
15
נראה א״כ שההצלה מעבירה איננה מותנית באשמה, ולא כפי שהוסבר לעיל ברש״י שרק במקרה שהרודף עומד לעבור עבירה שיתחייב עליה מיתה יהיה מותר להצילו מהעבירה בנפשו! ייתכן, שיש להבחין בין רצח שבו ייהרג הרודף בכל מקרה שהוא, ושם הריגתו הנה להצלת הנרדף ולכן אי״צ בהתראה, לעומת הדין בעריות ששם יש צורך בהצדקה של הצלת הנרדף מעבירה, ויתכן שבעריות יהיה אסור להרוג רודף קטן גם במקרה של קלון. כך תונהר היטב ההנגדה של רש״י בין הרוצח שעליו כתב: ״ומיהו רוצח בהדיה כתיב ביה״ לבין עריות שבהן ההלכה הוגבלה לקלון וכפי שבארנו לעיל.
16
6. [הערה 56] לפי פירוש רש״י והראשונים נוכל לענות על שאלת הגבורת ארי [לעיל הרחבות וביאורים 3]. ניתן ללמוד את הדין של פיקוח נפש מגנב שהנו רודף, זאת משום שגם אם נפשו של הנרדף קודמת לזו של הרודף בשל זכותו להגנה, וסברת ׳מאי חזית׳ איננה תקפה במקרה שלו, בעיית הריגת הרודף בלי משפט עומדת בעינה. לפי הראשונים עבירת הרציחה איננה פונקציה של שיקול הנפשות, והיא ציווי קטגורי מוחלט העומד בפני עצמו, וא״כ היאך יותר לנרדף להרוג את הרודף ואפילו כדי להציל את עצמו, וגם אם נפשו עדיפה?
17
מכאן הביא רי״ש ראיה לכך שפקו״נ דוחה עבירה, ואפילו עבירת שפיכות דמים. רי״ש מדגיש זאת בדבריו בכך שהוא מעמת את עבירת שפיכות דמים וחומרתה עם פקו״נ של הנרדף, ולא שוקל את חיי האחד מול חיי השני. ׳ומה שפיכות דמים שמטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה היא דוחה את הספק׳. כלומר, הדיון הוא כיצד ניתן לשפוך דם ולעבור עבירה חמורה, גם בכדי להציל נפש. בדיון זה, השיקול של קדימת נפשו לא יועיל, משום שהאלטרנטיבה איננה רציחה מול רציחה, כלומר עבירה מול עבירה, אלא רציחה מול איבוד חיי בעל-הבית שאיננו עבירה שבעל-הבית עובר אותה. הציווי הקטגורי המוחלט תקף במקרה כזה, ואין כאן הצלת חיים שתדחה אותו. השיקול של הצלה וקדימת חייו איננו סיבה לדחיית העבירה, אלמלא ההלכה לפיה העבירה נדחית מפני פקו״נ.
18
זאת ועוד, בחלק מהמקורות ההלכה של רי״ש הנה של ספק פקו״נ הדוחה עבירה, ובספק נראה שדין רודף כשלעצמו לא יכול היה להתיר את הריגת הגנב, במיוחד לפי מה שהתבאר שספק זה אינו אלא חשש. השאלה א״כ היא היאך רשאי בעה״ב להרוג את הגנב מספק, אלמלא ההלכה של ספק פקו״נ הדוחה עבירה. הסוגיה ביומא דחתה את דרשת רי״ש מכך שא״א להביא ראיה מגנב לספק פקו״נ, אלא רק בוודאי. וזאת לשיטת הגמ׳ גם בסוגיה שלנו, שהמקרה של גנב הוא ודאי פקו״נ, וברור כשמש שהגנב מסכן את בעה״ב, וכשיטת רבא שלפיו הסוגיה מיישבת את הסתירה בין הברייתות, אך בשיטת רי״ש עצמו ראה לעיל הרחבות וביאורים 3.
19
7. [הערה 59] הגר״ח בחי׳ הנ״ל [הרחבות וביאורים 4] מסביר את השמטת מימרת אביי ברמב״ם לפיה אין חובה למסור את הנפש ב׳קרקע עולם׳, ואת מחלוקת הראשונים עליו (הריב״ם בתוס׳ בסוגין ד״ה: ׳והא׳ וראשונים נוספים) בחקירה בסברת ׳מאי חזית׳. ׳דנימא דכיון דשקולין הן שניהם ממילא הוי דינא דצריך להיות בשוא״ת... או דנימא... כיון דשקולין הן ואין חבירו נדחה מפני פקו״נ ממילא יהרג ואל יעבור, כיון דלא חלה דין רציחה בדחיה׳.
20
ניתן היה להבין מדבריו שהרמב״ם סובר כפי שפירשנו לעיל את שיטת רש״י, ששקילות החיים תביא לכך שאין סיבה לדחיית העבירה ולכן אסור יהיה לעבור את העבירה גם בשוא״ת. לפ״ז מסקנת הגר״ח מנוגדת למה שדייקנו למעלה מלשון הרמב״ם: ״והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש״, ניסוח המלמד שהחובה למות במקרה זה איננה בגלל העבירה, אלא נובעת מאי דחיית חיים מפני חיים.
21
ניתן ליישב את הסתירה בדרכים שונות. הגר״ח עצמו הציע בדבריו שם לחלק בין איסור רציחה לג״ע, לפי חילוק זה סברת ׳אין דוחין נפש׳ שייכת רק ברציחה, אך בעריות סיבת אי הדחייה הנה האיסור בעצמו עיי״ש. אך נראה שכוונת הגר״ח איננה דווקא לתלות את איסור הרציחה בעצם הציווי האלוקי ולא בערך החיים, אלא כוונתו היא שאין לו לעבור עבירה גם בשוא״ת כדי להציל את חייו, וגם במקרה זה שבו חייו עומדים שקולים מול חיי חברו, אסור יהיה לו לעבור עבירה גם אם פעולת העבירה הנה הימנעות ומחדל כיוון שאין חיים שידחו את העבירה. האלטרנטיבות אינן שקולות, משום שאיבוד חיי חברו הוא עבירה המתייחסת אליו, משא״כ באיבוד חיי עצמו ע״י הגוי. גישה זו מוקצנת אף יותר בהלכה שנדון בה בהמשך, ושלפיה ישנה חובה מוחלטת להימנע מעבירת הרציחה וגילוי עריות גם במקרה שחיי הזולת אבודים ממילא. (ועי׳ גם ברמ״ה לסוגיין ד״ה ׳עריות׳, שפירש כפירוש הראשון לפיו הדיון בערך החיים, הוא מנמק ערך זה במימרת הגמ׳ ביומא דף פה ע״ב: ״חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה״. גישה זו היא תיאוצנטרית באופן מובהק, ולפיה הציווי האלוקי הנו מוחלט הגובר על החיים).
22
הקצנה של עמדה זו נמצא בדברי הרמב״ם הלכות יסודי התורה פ״ה ה״ה: ״נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל״. הרמב״ם פוסק כר״ל בירוש׳ תרומות פ״ח ה״ח וקובע שלמרות שיש כאן הצלת חיים, משום שבכל מקרה אותה נפש אחת תמות והספק הוא אם רק אחד ימות או שמא ימותו איתו כולם, אל להם למסור נפש מישראל, וכולם ייהרגו.
23
הלכה זו מנוגדת לסברת ׳מאי חזית׳ וכפי שהקשה הכס״מ במקום: על ר״ל קשיא... דהא ליכא הכא סברה דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו׳. הכס״מ נדחק ליישב: ״ואפ״ל שס״ל לר״ל שמה שכתב דבשפיכות דמים סברה הוא אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דשפכ״ד ייהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברה להיכא דשייך...״. הדוחק ברור, וראה במשפט כהן לראי״ה קוק עמ׳ שיד שתמה: ״שהסוגיות בכ״מ שמדברים בענין זה ברור מיללו, דרוצח סברה הוא, ואיך נאמר שיש כאן קבלה?״ הקושי הנו על הרמב״ם ולא על ר״ל, משום שר״ל איננו מחויב לסברת רבא בסוגיה, אך הרמב״ם הביא את סברת רבא בהמשך הפרק בה״ז.
24
בכל אופן זו תפיסה רואה באיסור ציווי קטגורי (בדומה לצו המוסרי הקאנטיאני) האוסר את העבירה גם במקרה אבסורדי שבו ההימנעות מהעבירה לא תציל אדם, אלא תביא למותם של נוספים. שיטת רש״י אינה מביאה בהכרח למסקנה זו, משום שגם לדברי רש״י ניתן לטעון שאיסור הרציחה המוגדר כאיסור אקט הרצח כשלעצמו נדחה במקרה כזה כדי להציל את נפשות הקבוצה כולה. הלכה זו הנה הקצנה של גישתו של רש״י הרואה באיסור רצח איסור מוחלט יהיו תוצאותיו אשר יהיו.
25
משמעותו של הדיון איננה א״כ בדיכוטומיה – ערך אלוקי הטרונומי מול ערך חילוני אוטונומי (דיון כזה עולה גם אצל קאנט על אף תפיסת המוסר האוטונומית שלו), אלא בתפיסת המוחלט יהיה אשר יהיה, וביכולת לפנות מקום לשיקולים נוספים לצד הערך המוחלט. תפיסת הגמרא הנה ללא ספק שהערך המוחלט הנו הערך האלוקי, ואת שיטת רש״י ניתן לפרש כגישה של מוחלט הנמצא בציווי האלוקי הקטגורי, מוחלט המחייב הקרבה של חיים ואיננו ׳מבין׳ הימנעות מלקיימו. מאידך, ההתחשבות תתבצע בקביעה שהאלוקי עצמו וויתר על הקרבה זו. למעשה זו ׳התגנבות׳ של התפיסה השנייה – שהחיים כשלעצמם הנם ערך, למערכת הראשונה. ניתן לפרש זאת כוויתור במובן שהוזכר לגבי הממון לפיו ׳חס הקב״ה על ממונם׳ שאיננו משפט ערך.
26
אמנם הצגה זו של הדברים מעלה סתירה בדברי הרמב״ם, שכאמור הביא את סברת ׳מאי חזית׳ במובנה האימננטי, לפיו הערך הנו החיים עצמם, ומאידך פסק כר״ל שאסור להסגיר נפש גם כדי להציל חיים, ובלי להתייחס לסברת ׳מאי חזית׳. נראה לומר שגם כאן כמו גם במקרים אחרים הרמב״ם לא מתחייב לסברה אחת ולדעתו אין צורך בקוהרנטיות מלאה של המושג ההלכתי. מחד הוא מקבל את סברת ׳מאי חזית׳ שהיא ׳דבר שהדעת נוטה לו׳. סברה שהשלכותיה הינן שבמקרה של הצלת נפשות תידחה העבירה. מאידך הוא גם מקבל את העמדה לפיה בכל מחיר אין להרוג אדם גם אם הדבר מביא למצב פרדוקסלי, שבו שניהם ימותו. (עמדה הבאה לכלל ביטוי חד בדעתו של בן פטורא בסיפור המפורסם בב״מ דף סב ע״א: ׳ישתו שניהם וימותו׳. וראה חי׳ ר״ח הלוי על הרמב״ם הל׳ יסודי התורה פ״ה ה״א שגם ר״ע החולק וסובר ש׳חייך קודמים׳ מדבר דווקא במקרה של הימנעות מהצלה, אך לא ברציחה. זו עמדה חסידית של הימנעות מנטילת חיים גם בהקשר חסר הגיון פרגמטי).
27
שתי תפיסות אלו- סברת ׳מאי חזית׳ וההלכה של ר״ל, אמנם סותרות אחת את השנייה, אך אין לקבוע את האחת כאמת ולפסול את השניה כשקרית, השאלה תהיה שאלת ה׳גבול׳ והסיטואציה שבה יש לנהוג לפי ההנחיות השונות המתחייבות מהסברות השונות. שימוש זה ייקבע לפי שיקולים שונים, ובמקרה שלנו הסגרת הנרדף לרודפו אסורה בכל מקרה ויש להימנע ממנה על פי המשנה החסידית שאיננה מוכנה להתחשב בשיקול הפרגמטי והיא המנחה במקרה זה; במקרים אחרים נשתמש בסברה השנייה.
28
פרק ב׳
29
8. [הערה 19] אנו מוצאים מקדשי השם כבר בזמן גזירות אנטיוכוס. סיפורם מתועד בדברי חז״ל ובספרי המקבים. על פי ספרים אלו, שנכתבו בתפוצה ההלניסטית, המניע למסירות נפש הנו יראת האלוקים המתפרשת ככבוד האלוקי, אך מסירות נפש זו איננה קידוש השם שכלל אינו נזכר בהם במובנו המרטירולוגי. הדעה השלטת בספרים אלו הנה שחובה למסור את הנפש על כל המצוות, חובה שמקורה בכבוד האלוקי העלול להיפגע במקרה שהאנוס יעדיף את חייו על פני ציות למצווה האלוקית. גם כאן כבמדרשי חז״ל, דמויות המופת התנ״כיות של מקדשי השם הינן אברהם אבינו בעקידת יצחק שהפסוק מתארו כ׳ירא אלוקים׳, וחנניה מישאל ועזריה.
30
כך לדוגמא בסיפור על אלעזר, מקבים ד ז, טז: ״אם אפוא ישיש, לא שם לבו לענויי מות הודות ליראת אלוקים, ברור הוא שהתבונה יראת האלוקים היא מנהיגת היצרים״. או שם יג, י-יב: ״אל יפול רוחנו כשהדבר נוגע להוכחת יראת אלוקים... אחד אמר, זכרו מי מקורכם או מי האב בידו ניתן יצחק להישחט בעד יראת אלוקים״. כבר בפסוקים שצוטטו ניכרת השפעת הסביבה של התפוצה ההלניסטית שבה נכתבו ספרים אלו. השפעה זו חזקה עד כדי כך שיראת האלוקים הופכת לכבוד עצמי. לדוגמא, שם ה, יח: ״ולו גם לא היתה תורתנו באמת מאת האלוקים כאשר דמית, אבל אנחנו מאמינים שהיא מאת האלוקים, גם אז לא היתה לנו הרשות לבטל את דעתנו על יראת אלוקים״. עלינו למסור את הנפש מתוך כך שאנו מאמינים גם אם אמונה זו איננה נכונה! יראת האלוקים מחייבת שנפעל לפי אמונתנו גם אם איננה נכונה! יראה זו איננה אלא הכבוד, ה-honestas, השייך לתרבות ההלניסטית, שהדוגמא הקלאסית שלו היא מותו של סוקרטס על הכבוד לחוקים, על אף העוול שנעשה לו. הכבוד מחייב שנפעל לפי אמונתנו גם אם היא מוטעית. נראה שטיעון מעין זה לא יכול להופיע אצל חז״ל.
31
היו שטענו שקידוש השם היהודי איננו אלא העתקה מלאכותית-דהה של המרטיריון הגויי. ראה בויארין עמ׳ 4. ואמנם יש הבדל בין מושג הכבוד שנמצא בחז״ל גם בהקשר של קידוש השם לכבוד היווני, והדבר בולט בצורך בפרהסיה כתנאי לקידוש השם, תנאי הנוגד את מושג הכבוד היווני. נראה שחוש הצדק של חז״ל היה מתקומם נגד מעשהו של סוקרטס, ומוות של עוול למען העיקרון ומתוך הכבוד, הנו מוות נואל הנוגד את הצו של ׳וחי בהם׳. צו זה בא לתווך בין האידיאה המוחלטת לבין צרוּת החיים מלהכיל עקרונות אלו נשגבים ככל שיהיו.
32
אפילו מקדש השם הגדול, ר׳ עקיבא, שראה בקידוש השם אידיאל ומשאת נפש, ״מתי יבוא לידי ואקיימנו?״, לא רדף אחרי המוות, אלא ברח ממנו ככל האפשר. הוא שמח כשזומן למות על קידוש השם ולא יכול היה לברוח ממנו, אך כל זמן שיכול היה לברוח ברח (שלא כמו סוקרטס). ראה אופנהיימר עמ׳ 91 ו- 93 והר עמ׳ 85. הר מביא את הסיפור מהתוספתא בברכות ב, יג על תלמידי ר׳ עקיבא שקראו קריאת שמע ולא השמיעו לאוזניהם ״מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח״. הסיפור הזה מוכיח, לדעת הר, שהתגובה הרווחת כלפי גזירות השמד לא הייתה של קידוש השם, אלא של ״נסיונות לקיים את המצוות בשינוי מסוים, המאפשר לצאת ידי קיום עיקרה של המצוה, תוך נסיון לא להילכד על ידי השלטונות הרומאים״. אם כן, אפילו ר׳ עקיבא, גדול מקדשי השם, לא רדף אחרי המוות על קידוש השם.
33
נראה שתודעת ההישרדות שנדון בה בהמשך הביאה לגישה פרגמטית ולצמצום מסירות הנפש לעתות משבר ומצוקה יוצאות דופן. מאבק ההישרדות שמביא לקריאה למות אפילו על מצווה קלה כערקתא דמסאנא, מביא בו זמנית לצמצום מסירות הנפש ולמאמץ שלא להגיע להיתקלות המביאה למוות על קידוש השם. בכל אופן, גישת חז״ל עוררה את קצפם של האנטישמים במשך הדורות, שראו בה חוסר אצילות וזילות הרוח. זוהי הסיבה לשלילה המסולפת של המרטיריון מישראל.
34
מעניין, שהכבוד כמניע למסירות הנפש בזמן גזירות אנטיוכוס שרד אף בספרות חז״ל, בסיפור המפורסם על חנה ושבעת בניה. כך מסופר בגיטין דף נז ע״ב:

…ועליהם הכתוב אומר: [תהלים מ״ד] ״כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה״. ורב יהודה אמר: זו אשה ושבעה בניה. אתיוהו קמא לקמיה דקיסר, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו, כתוב בתורה: [שמות כ׳] ״אנכי ה׳ אלהיך״, אפקוהו וקטלוהו. ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו, כתוב בתורה: [שמות כ׳] ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״, אפקוהו וקטלוהו… אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו, כתוב בתורה: [דברים כ״ו] ״את ה׳ האמרת וגו׳ וה׳ האמירך היום׳, כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת. א״ל קיסר: אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה, כי היכי דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא, א״ל: חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר, על כבוד עצמך כך, על כבוד הקב״ה על אחת כמה וכמה! אפקוהו למיקטליה, אמרה להו אימיה: יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא, אמרה לו: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: [תהלים קי״ג] ״אם הבנים שמחה״.
35
הכבוד מופיע כאן, אך לא כנימוק לעצם מסירות הנפש, אלא כנימוק לכך שהבן לא מוכן לעבוד עבודת כוכבים אפילו למראית העין, משום שהדבר יגרום לפגיעה בכבוד האלוקי בעיני הצופים! כאמור, זוהי תנועה שונה ואפילו הפוכה מהכבוד בספרי מקבים שהנו עיקרון הכבוד שבסופו של חשבון חוזר לכבוד העצמי של האדם. לדעת הירושלמי, הלכה זו, המחייבת למסור את הנפש ולא לעבור עבירה אפילו למראית העין, היא הפירוש של ׳מצוה קלה׳ שעליה חייבים למסור את הנפש בשעת שמד. חובה זו נגזרת ממושג הפרהסיה של ר׳ ישמעאל, עיין לקמן בפרק הבא.
36
9. [הערה 23] גם בסוגיה בעבודה זרה דף כז ע״ב, המביאה את שיטת ר׳ ישמעאל המחייב למות בפרהסיה כדי להימנע מעבירה, מדגיש רש״י שחיוב זה הנו בכדי להימנע מחילול השם דווקא: ״בפרהסיא – יש חילול השם שיוצא [לחוץ] ולמידין ממנו לחלל בקדושת השם״. בקידושין דף מ ע״א, הוא מדגיש בעקבות הסוגיה את הפרהסיה כתנאי לחילול השם: ״אמר רבי אבהו משום רבי חנינא: נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, שנאמר: [יחזקאל כ] ׳ואתם בית ישראל כה אמר ה׳... איש גילוליו לכו עבדו [ואחר] אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו׳״. וברש״י: ״ואת שם קדשי לא תחללו – היינו פרהסיא שהרואה מזלזל בכבוד המקום״. וראה גם לקמן סנהדרין דף פב ע״א: ״שמואל אמר מאי וירא ראה שאין חכמה – כלומר: נזכר פסוק אין חכמה ואין תבונה נגד ה׳ שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, לפיכך הורה פנחס הלכה בפני רבו, ולא המתין ליטול רשות ממשה, שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את הנכרית״. חומרת הפרהסיה נובעת מהחשש ש׳ילמדו אחרים׳ – העבירה תהפוך לנורמה וזהו חילול השם, או מהנימוק ׳שהרואה מזלזל בכבוד המקום׳. בפרק הבא נראה שישנה גם פרהסיה הנגזרת מקידוש השם ולא מחילול השם, ויש הבדל בין תנאי פרהסיה זו לתנאי הפרהסיה של חילול השם.
37
בכך נוכל להצדיק את גישתו של ספראי, המובאת לעיל (בפנים הספר) הערה 9, השוללת את השימוש במונח ׳קידוש השם׳ כמרטיריון אף מר׳ ישמעאל. קשה להתעלם מגישה זו, ולו רק משום שהשימוש במונח ׳קידוש השם׳ למרטירולוגיה בדרשת ר׳ ישמעאל הנו יחידאי ויוצא דופן.
38
ר׳ ישמעאל לומד מהפסוק שאין לחלל את השם, חילול שאיננו מיוחד דווקא למוות, אך בסיטואציית האונס ומלחמת האמונה כולל הוא בתוכו ברירת מחדל של מוות. אם האנוס לא ימסור את הנפש ייגרם חילול השם, ומכאן למד שאיסור חילול השם כולל חובת מסירות נפש, שהרי בסיטואציה מסוימת הימנעות ממסירות נפש זו כשלעצמה הנה חילול השם האסור. מכאן מתחייב המשך הפסוק, ׳ונקדשתי׳, המתייחס גם לקידוש השם. אין כאן עדיין את הרעיון של קידוש השם כמשימה עצמאית ולא כאידיאל של עבודת ה׳, אך הוא מופיע כאופציה של חוסר ברירה.
39
נוכל לראות בדרשת ר׳ ישמעאל מעבר והטרמה של התפיסה והשימוש המאוחר יותר במושג ׳קידוש השם׳, אך עדיין אין הוא ׳טרמינוס טכניקוס׳ למרטירולוגיה. יתר על כן, נראה שכל עיקרה של הדרשה אינו אלא תגובה לשיטה הפוכה, שיטת ר׳ עקיבא, הרואה בקידוש השם אידיאל שיש לשאוף אליו, על אף שר׳ עקיבא עצמו אינו משתמש במונח ׳קידוש השם׳ בהקשר זה. מניעת חילול השם אפוא תהיה ההגדרה החלופית והמצמצמת של ר׳ ישמעאל לשיטת ר׳ עקיבא.
40
ואמנם במדרש אחר בספרא שחלקו צוטט לעיל, ואין ספק שהוא מדרש מאוחר יותר שבא לפרש את מדרשו של ר׳ ישמעאל, אנו רואים שינוי בדרשה שהנו גם שינוי בתפיסה. שם נזכר כבר קידוש השם במובן המרטירולוגי וקיימת אף אידיאליזציה שלו. כך בספרא אמור ח, ט: ״ולא תחללו שומע אני ממשמע שנאמר ולא תחלל אמור קדש וכשהוא אומר ונקדשתי מסור את עצמך וקדש שמי, יכול ביחידי תלמוד לומר בתוך בני ישראל המרובים. (ה) מיכן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס... המוציא אתכם מארץ מצרים, על תניי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תניי שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי להיות לכם לאלהים, על כרחכם, אני ה׳, אני נאמן לשלם שכר׳. המדרש מוצא, כפי שראינו לעיל בספר הערה 7, את המקור לדרש ר׳ ישמעאל בכפילות בפסוק של ׳ולא תחללו׳ ו׳נקדשתי׳. הוא אף רואה במסירות הנפש ציווי פוזיטיבי ולא חוסר ברירה. המדרש מעצים את מסירות הנפש בכך שהיא צריכה להיעשות שלא בכדי שיעשו לו נס, ולשמה הוציא הקב״ה את ישראל ממצרים. מדרש זה ללא ספק תופס את קידוש השם כמרטירולוגיה, תפיסה שלא ברור שנמצאת כבר בדברי ר׳ ישמעאל עצמו.
41
לפרק ה׳:
42
10. [הערה 38] האחרונים דנו בהגדרת אופיים של איסורי הנאה: האם האיסור הנו הרגש הסובייקטיבי של הנאה או איסור הפעולה והשימוש בדבר. הגדרה נוספת אפשרית היא שההנאה הנה צורה של מגע עם הדבר האסור. הנאה כזו לא תלויה בכוונת הנהנה ומכאן ההלכה לפיה ה״מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה״. הדבר האסור בהנאה הנו חפצא האסור בהנאה, ׳טאבו׳ שאין לבוא אתו במגע. ראה לדוגמא דיונו של מו״ר הגר״ש פישר בספרו בית ישי סי׳ כג.
43
הנמוק״י בב״ק (דף מ ע״א בדפי הרי״ף) נותן סיבה אחרת לכך שאבזרייהו אסורים רק בהנאה. לדעתו הסיבה לכך הנה כדי שלא יבוא להימשך ולהיכשל בעבירה ההיא, ובגילוי עריות כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות. למעשה שיטתו הנה הרחבת גישת התוס׳ המובאת להלן, אך מהמקורות שהבאנו, מהרמב״ן ומראשונים נוספים עולה ההגדרה שכתבנו למעלה.
44
התוס׳ ע״ז דף כז ע״ב ד״ה ״שאני מינות״ נדחקו והעמידו את הירושלמי במקרה ״שאומר אותו דבר יועיל ולא דבר אחר״. (הסיבה לכך היא קושייתם מר׳ אבהו עליו מסופר בהמשך הסוגיה, ע״ז דף כ״ח ע״ב, שקיבל סם רפואה מאותו יעקב המין, והראשונים תירצוה בפנים שונות). שיטתם היא שאיסור ההתרפאות בע״ז הנו דווקא במקרה שהחולה מייחס כוח ריפוי לע״ז. הסיבה לאיסור נובעת לפי שיטת התוס׳ מהחשש שיימשך אחרי העבודה הזרה ויאמין בכוחה. התוס׳ חולקים אפוא על איסור אבזרייהו של הראשונים, וסוברים שאין כאן אלא גזירה דרבנן במקרים בהם ישנו חשש של הימשכות אחרי האיסור, אך אין איסור בחפץ כשלעצמו. האחרונים דנו בשאלה אם התוס׳ חולקים ואינם סוברים כלל את דין ה׳אבזרייהו׳.
45
11. [הערה 38] בכך הסביר הר״ן בפסחים דף כה ע״ב את שיטת בעל המאור לפיה החובה להיהרג בשלוש העבירות הנה רק כשבכוונת הגוי להעבירו על דת. הרמב״ן במלחמות בסוגיין הקשה על בעל המאור מהלכות אלו של אבזרייהו, שבהן אף על פי שכוונת הישראל איננה אלא להנאת עצמו – ריפויו בע״ז או בג״ע – בכל זאת ההלכה שייהרג, וכפי שבעל המאור עצמו קבע, שבכל מקרה שנהנה מהעבירה חייב להיהרג.
46
הר״ן משיב, שברצונו ליהנות מהעבירה הרי הוא עובר מרצונו על מה שאמרה התורה שלא יהנה ממנו, בעוד שבמקרה של אונס אע״פ שהאונס הנו על פעולה של הנאה מהדבר, הרי הוא איננו רוצה באותה פעולה ולכן לא יתחייב למסור את הנפש רק משום קידוש השם אם כוונת הגוי להעבירו על דת. האיסור על התרפאות בע״ז לדוגמא, נובע מכך שהתורה בונה גדר סביב חפץ הע״ז, הוא איננו בכלל החפצים הנמצאים בטווח האפשרויות של היהודי. שימוש בע״ז כתרופה, ולו גם באונס ומחשש מיתה, מכניס את החפץ לתחום של היהודי ולכן ימות ולא יהנה ממנו. לא כן במקרה שהגוי אונסו על הדבר, האונס של הגוי איננו מתנגש עם ציווי התורה להדיר את החפץ מכל חיבור ושימוש של הנאה.
47
12. [הערה 47] בהסבר זה ישנה קפיצה מעבר לסברת ׳מאי חזית׳. גם אם נרצה לקרוא סברה זו באופן פוזיטיבי, כלומר כקביעה לפיה אין ערכאה היכולה לקבוע שדמו של האחד סמוק משל חברו, הרי לגבי ממון ודאי שדמו קודם לממון חברו. קפיצה זו קיימת בעצם הדין של אבזרייהו המרחיב את ההלכה לאיסור הנאה מהערווה ומחייב למות ולא לספר עם אשת-איש מאחורי הגדר. האם הסיפור הזה הנו קלון ופגם אנוש לאשה עד כדי כך שהוא גובר על חיי הזולת? קפיצה זו מקורה כפי שבארנו בצירוף מושגי הפרהסיה והשמד לחומרת שלוש העבירות, והחשש להימשכות אחריהן שנזכר בראשונים, עיי״ל הרחבות וביאורים 10 בשם הנמוקי-יוסף.
48
ייתכן שדין אבזרייהו איננו אלא דין דרבנן המחייב למות לא רק על האיסור עצמו. כך משמע מהסיפור על ר’ ישמעאל וכן מהסיפור בגמרא על מי שהעלה לבו טינה, שנראה ממנו שגם באשת-איש זוהי הלכה דרבנן. חכמים יכולים לצוות גם בפיקוח נפש, ראה ההערה בשערי יושר במפתח לשער ד׳.
49
הרב סולוביצ׳יק באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ ב׳, התקשה בהגדרת הדין של אבזרייהו: ״ממה נפשך, אי הוי חפצא ומעשה עבירה של עבודה זרה וגילוי עריות וכד׳ אם כן אין זה אבזרייהו, ואי לא... א״כ מהו דינא של אבזרייהו?״ לכן דעתו ״דליכא כלל דין מיוחד בפני עצמו דאבזרייהו אלא דלחיוב קידוש השם לא בעינן עבירה שיש בה חיוב מיתה, ואף אם אינו חיוב מיתה על איסור זה מ״מ אם הוי חפצא של עבודה זרה וכו׳ חייב ליהרג, כגון חיבוק ונישוק דעבודה זרה... אף דאינו חייב מיתה על זה... אבל מ״מ בנוגע לעצם האיסור הוי חפצא של איסורין של עבודה זרה וחייב למסור את עצמו״. לגבי הדין של העלה ליבו טינה כתב שזוהי גזירה דרבנן בהוראת שעה ולכן הטור והשו״ע השמיטו דין זה, ולגבי התרפאות בעבודה זרה כתב שמדובר שעצם הריפוי הוא ע״י עבודה זרה ולכן השמיט הרמב״ם דין זה שהוא חלק מהדין הכללי של ייהרג ואל יעבור. יוצא, שלדעתו דין אבזרייהו נובע מהחובה לקדש את השם. חובה זו לא מותנית בחיוב מיתה על האיסור, אלא בכך שהאיסור הנו בכלל איסורי עבודה זרה, ודין הריפוי בעבודה זרה גם הוא איננו אלא משום שמדובר שהוא מתרפא באמצעות עבודה זרה האסורה.
50
דבריו תמוהים לענ״ד, שהרי אע״פ שדעת הרמב״ם היא שהמוסר את הנפש בשלוש העבירות קידש את השם, הרי הסיבה לחובת מסירות נפש זו איננה קידוש השם, אלא הטעמים המבוארים בגמרא בכל אחת מהעבירות. קידוש השם כמניע למסירות נפש לא קיים אלא בפרהסיה או בשעת שמד כמבואר בגמרא, וא״כ מניין המקור למסירות נפש באבזרייהו גם בצנעה? (אם לא לשיטת בעל המאור) זאת ועוד, קשה לומר שההלכה של ״אין מתרפאין בעבודה זרה״ הנה כשבכך עובד עבודה זרה בפועל, ובירושלמי מוכח שלא כן שהרי כלל לא ידע שהעלין הם של ע״ז! נראה שדין זה מקורו אמנם בהלכת קידוש השם בפרהסיה, הלכה שהורחבה כבר ע״י ר׳ ישמעאל ביחס למינות ואפ׳ בצנעה, כהסבר הרמב״ן שבמינות צנעה הוי כפרהסיה, אלא שחכמים הם אלו שהעתיקוה גם לצנעה וקבעו שעליו למסור את הנפש בכל מקרה. בכל אופן גם לדברי הגרי״ד הלכה זו שורשה במצות קידוש השם.
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Efrat, 2004
רישיון המהדורה
CC-BY-NC
ייחוס ומקור המהדורה
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002464939/NLI
הערות המהדורה
שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.

הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.

כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.

הספר בספריא · תנאי הרישיון · קובץ המהדורה במאגר

SHA-256: 67f22dee6892e7907a592778fd841c48a6d3280cf822966af73c274f7dab7045