קריאה במקור

אֲהֵבוּךָ עַד מָוֶת · פרק 6

נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
1
מצוות קידוש השם בספר המצוות לרמב״ם
– בין מרטירולוגיה לנורמליות
2
פתיחה
את משנתו על קידוש השם, אותה הוא פורש בהרחבה באיגרת השמד, גיבש הרמב״ם כבר בתחילת דרכו.1ר״י שילת בדברי הפתיחה שלו לאיגרת, במהדורתו לאגרות הרמב״ם עמ׳ כז-ח, מקדים את כתיבת ׳איגרת השמד׳ לכתיבת ׳משנה תורה׳, זמן לא רב אחרי שהרמב״ם עבר בעצמו את תלאות השמד. הרב קאפח במבואו לאיגרת במהדורתו עמ׳ קה, מקדימה אף קודם לכתיבת פירוש המשניות. משנה זו לא זזה ממקומה, והוא חזר עליה בשינויים מזעריים בספר המצוות ובמשנה תורה. יש משקל רב לכך ששיטתו התגבשה על רקע התלאות שעבר בעצמו, ומתוך התמודדות עם רגשי האשמה הכבדים של אותם אנוסים שאמונתם לא עמדה להם בשעת מבחן ושלא עמדו בניסיון, בהצהירם את הצהרת האמונה במוחמד שהאלמוחדין המוסלמים כפו עליהם.2פרופ׳ ר״ח סולוביצ׳יק, מובא אצל הרטמן, טוען שאין לאיגרת על מה לסמוך מבחינה הלכתית, ואיננה אלא רטוריקה שנועדה לחזק את האנוסים בשעת מצוקה. על אף הדרמטיות שבהצגתו את הדברים אין להם על מה לסמוך, ולו רק בגלל העובדה שהרמב״ם חוזר ובלי שינויים משמעותיים על עיקרי משנתו ב׳משנה תורה׳ ההלכתי. וראה תגובתו של הרטמן. בהקשר זה יש להצביע על התוספת המודגשת של אופן קידוש השם בחיים, המוזכרת בנוסף להלכת המוות על קידוש השם בכל המקומות שבהם עסק הרמב״ם בסוגיה זו. בדומה לסוגיות הלכתיות אחרות שיש להן מסד מחשבתי נותן הרמב״ם חשיבות רבה לסוגיה זו של קידוש השם, וכורך אותה בהשקפותיו הפילוסופיות הבסיסיות ביותר. הרמב״ם מעצב את ההלכות לאור השקפותיו אלו.3הרמב״ם הנו פוסק ואף פרשן קונספטואלי. מפעלו הנו ניסיון לעצב מתוך המקורות קובץ הלכות המשקפות גישה עקרונית בנושא הנדון. אין ספק שהרמב״ם מחויב לחלוטין לפסיקה התלמודית ולכלליה, אך זו איננה סגורה ומותירה לא פעם מרווח של אפשרויות פסיקה שונות, וודאי שהיא מותירה אפשרויות פרשניות מגוונות. במרווח זה יש לשיקול הקונספטואלי השואב השראה מאמונותיו והשקפת עולמו של הרמב״ם משקל מכריע. בלשון אחרת, השיקול אם לפסוק כירושלמי או כבבלי, כפשט משנה ומימרא של אמורא או כפרשנות הגמרא לתנא או אמורא זה או אחר, במידה שלא נפסקה בתלמוד הלכה מחייבת - נתון לרמב״ם עצמו. הוא יכריע במחלוקת ובין האפשרויות, והכרעה זו תהיה לפי השקפתו שלו או מתוך הרצון לאחדות קונספטואלית. דברים אלו, הנכונים ביחס לפסיקה (ובהם בין השאר גדלותו וייחודו של הרמב״ם), נכונים פי כמה ביחס לפרשנות המקורות. קביעות אלו לא ניתן להוכיח במסגרת מאמר זה, והן איתי בכתובים שאני מקווה בעזרת ה׳ לפרסמם.
3
אין בכוונתי לסקור במסגרת זאת את שיטתו של הרמב״ם בהלכות קידוש השם, ואתמקד רק בדבריו בספר המצוות. הטעם לכך: ״ספר המצוות הוא נסיונו של הרמב״ם לתאר את הרכיבים הבסיסיים של השיטה, את התמונה שלה. הפרויקט ההלכתי של הרמב״ם קשור לא רק בקודיפיקציה של ההלכה, אלא ביצירת תיאוריה של ההלכה, שתעמוד במבחן החומר של ההלכה העומד לפניו״.4משה הלברטל, ׳ספר המצוות לרמב״ם, הארכיטקטורה של ההלכה והתיאוריה הפרשנית שלה׳, בתוך: תרביץ נט (תש״ן), עמ׳ 480. כספר שנכתב כהכנה וכהקדמה למשנה תורה, וכספר שתפקידו לתווך בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה מסייע ספר המצוות להבנת תפיסתו של הרמב״ם במצוות רבות, וכך גם במקרה של קידוש השם. ניתן להפיק תועלת כפולה מעיון זה: הבהרת שיטת הרמב״ם בסוגיית קידוש השם, אך גם הצצה ל׳בית היוצר׳ ההלכתי של הרמב״ם ומבט על דרכו בגיבוש הפסיקה ההלכתית.
4
סתירה בדעת הרמב״ם?
כך היא לשון הרמב״ם במצוות קידוש השם:

והמצווה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו [ויקרא כב, לב] ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״.
וענין זאת המצווה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואע״פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע״פ שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית׳ ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה [דניאל ג] בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצווה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצווה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא.
ויעד השם על ידי ישעיה [כט] שלא תשלם חרפת ישראל בעדות ההיא ושייראו בהם ילדים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שצונו יתעלה על ידי משה רבנו. והוא אמרו ״לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגו׳״. ולשון ספרא [אמור ספ״ט] ״על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים״. ובגמרא סנהדרין [דף עד ע״ב] אמרו ״בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה? תא שמע שבע מצוות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו״. הנה כבר התבאר לך שהיא מכלל מספר המצוות שהם חובה לישראל ולקחו ראיה על מצווה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. והנה התבארו משפטי מצווה זו בפרק שביעי מסנהדרין [דף עד ע״א]: 5ספר המצוות מצוות עשה ט.
5
את הלאו של חילול השם ניסח הרמב״ם כדלהלן:

והמצווה הס״ג היא שהזהירנו מחלול השם. והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה. והוא אמרו יתעלה [ויקרא כב, לב] ״ולא תחללו את שם קדשי״.
והעוון הזה ייחלק לשלשה חלקים. שנים כוללים ואחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו וייהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה. ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה. ואם היה זה ברבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה ״ולא תחללו את שם קדשי״. וחטאו גדול מאד. אבל אינו לוקה מפני שהוא אנוס. כי אין לבית דין לקיים גדר מלקות או מיתה אלא על מזיד ברצון ועדים והתראה. ולשון ספרא בנותן מזרעו למולך ״ונתתי את פני באיש ההוא״ [קדושים כ] אמרו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. הנה התבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת וכל שכן מיתת בית דין אבל עבר על חלול השם.
והחלק השני הכולל גם כן, שיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה אבל יכוין בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה גם כן מחלל שם שמים ולוקה. ולפיכך אמר [ויקרא יט, יב] ״ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך״ כי זה מכוין להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה.
והחלק המיוחד הוא שיעשה האדם ידוע במעלה והטוב פעולה אחת תיראה בעיני ההמון שהוא עבירה ושאין דמיון הפועל ההוא ראוי לנכבד כמוהו לעשות אע״פ שיהיה הפועל מותר הנה הוא חלל את השם. והוא אמרם [יומא דף פו ע״א] ״היכי דמי חלול השם כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר רבי פלוני אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין״. וכבר נכפל לאו זה ואמר [סוף פרשת אחרי-מות] ״לא תחלל את שם אלהיך אני ה׳״. וכבר התבארו משפטי מצווה זו בפסחים [דף כה ע״א] וסוף יומא [דף פב ע״א; דף פד ע״א; דף פו ע״א]:6ספר המצוות מצות לא תעשה סג.
6
קריאה, ולו גם חטופה, תבחין על נקלה שעל אף הקביעה של הרמב״ם בתחילת דבריו בלא-תעשה, לפיה חילול השם ״הוא הפך קידוש השם״, קביעה שהיא חזרה על דבריו באיגרת השמד,7עמ׳ מט במהדורת שילת. ההפניות לאיגרת הינן להוצאה זו. שתי המצוות אינן דיאמטריות (מנוגדות בהקבלה). לגבי קידוש השם קובע הרמב״ם ש״עניין זאת המצווה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם״. דין הפרהסיה הנלמד מדברי ר׳ ישמעאל מגדיר את המצווה כמצוות פרסום האמונה. חילול השם אינו מוגדר באותו אופן והוא איננו מותנה בפרהסיה. הרמב״ם מבחין בין חילול השם ברבים לחילול השם בכלל, אך איננו מתנה את חילול השם כשלעצמו בפרסום. זאת ועוד, את ה׳חלקים׳ השונים של המצווה העדיף הרמב״ם לפרט דווקא באיסור חילול השם, שלא כבמקורות המקבילים, באיגרת ובמשנה תורה. מתוך הקביעה שהוזכרה, לפיה חילול השם וקידושו הנם הפכים, מסתבר שחלוקה זו נכונה גם ביחס לקידוש השם, והיה מתבקש אפוא שהיא תופיע במצוות קידוש השם הקודמת לחילול השם. את מסירות הנפש בשעת שמד, ההלכה המקבילה לפרהסיה, וכל-שכן את החובה להיהרג בשלוש העבירות מעתיק הרמב״ם דווקא בחילול השם. החלוקה של הרמב״ם גם היא מוזרה: קידוש השם בפרהסיה הנו הנושא של מצוות העשה. את קידוש השם בשעת השמד ניתק הרמב״ם ממקומו הטבעי ליד הפרהסיה, והעתיקו באיסור חילול השם יחד עם שלוש העבירות.
7
מלימוד העשה של קידוש השם מתקבל הרושם לפיו המצווה הנה פרסום האמונה עד מוות. המשפט ״וזאת היא מצות קדוש השם... רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית׳...״ מציב את המוות כרכיב במצווה. אך מתיאור המצווה בחילול השם אנו מקבלים תמונה שונה, לפיה המוות ואפילו הנזק אינם תנאי הכרחי לקיומה.
8
באופן מביך למדי, ניווכח לדעת שבתוך דבריו על העשה מגדיר הרמב״ם את המצווה בשתי הגדרות שונות. האחת: ״וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית׳ ואמונת יחודו״. מסירות הנפש נכללת בקידוש השם כחלק מהגדרתו, ואיננה רק קצה (שיעור) שלו. מסירות הנפש על האהבה היא היא הקידוש, המוות על האהבה. מובן מאליו שהמקור לדעה זו הוא ר׳ עקיבא המגדיר את קידוש השם כמוות מתוך אהבה, וכשיאה של עבודת ה׳.8ראה לעיל פרק ב׳.
9
לעומתה לקוחה ההגדרה הראשונה מר׳ ישמעאל: ״אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואע״פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע״פ שלבנו מאמין בו יתעלה״. קידוש השם מוגדר כפרסום (= הפרהסיה) גם במחיר נזק. בהמשך ההגדרה הוא הופך לסיטואציה פאסיבית בצורת מוות הכפוי על האדם שאיננו מוכן להישמע ל׳מכריח הגובר׳. המוות הוא המחיר המקסימלי שמקדש השם נאלץ לשלם על סירובו לכפור בו יתעלה. רק במקרה כזה המיתה מותרת. המשפט ״ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע״פ שליבנו מאמין בו יתעלה״, הנלמד מהפירוש של הירושלמי לדין ערקתא דמסאנא9ראה לעיל פרק ג׳. הנו ביטוי לתנאי הפרהטיבי שבדברי ר׳ ישמעאל והוא מחדד את הגדרת קידוש השם כפרסום, ולכן טרח הרמב״ם להדגישו. הגדרה זו מוליכה מ׳ג׳יהאד׳ ל׳מרטירולוגיה׳. היא פותחת בקריאה אקטיבית לפרסום האמונה בלי חשש ופחד מנזק, ומסיימת בנכונות למסור את הנפש בסיטואציה שנכפית עלינו. כוונת הרמב״ם במהלך הזה ברורה: ישנה מצווה אקטיבית של פרסום האמונה, אך זו איננה מחייבת למות למען הפרסום. הרמב״ם שולל את ה׳ג׳יהאד׳; המוות כפרסום אפשרי רק במצב של חוסר ברירה.10ראה לעיל בפרק א׳ שלפי ר׳ ישמעאל יש למות על קידוש השם רק במצב של חוסר ברירה, במצב בו כניעה לאנס תביא לחילול השם. עד כאן המהלך של ההגדרה הראשונה, הגדרת הפרסום, הלקוחה מר׳ ישמעאל.
10
ההגדרה השנייה שונה, והמוות מתפקד בה באופן שונה. בראשונה המוות הוא גבול, ובשנייה הוא מחווה של אהבה. אך ההבדל הבולט הנו השמטת הפרסום בהגדרה השנייה: מצוות קידוש השם הנה מצוות המוות על האהבה ולא פרסום.
11
בעקבות הסוגיה11ראה לעיל פרקים א׳ וג׳. משלב כאן הרמב״ם את שיטותיהם של ר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל. כזכור פסקו האמוראים כר׳ ישמעאל בדין הפרהסיה, אך נימקו את החובה למסור את הנפש בעבודה זרה בצנעה באהבה, אותה זיהינו לעיל, לשיטת רש״י וכפי שנראה מהסוגיה, עם שיטת ר׳ עקיבא. השילוב של הגמרא אינו יוצר בעיה משום ששתי ההלכות, זו של הפרהסיה וזו המחייבת למות כדי שלא לעבוד ע״ז, יכולות לעמוד אחת לצד רעותה בלי סתירה ביניהן. אלו שתי חובות למסור את הנפש: האחת הפרהטיבית - כדי למנוע חילול השם, והשנייה המוות על האהבה. הסתירה נוצרת בדברי הרמב״ם שאיננו רק פוסק את ההלכה אלא מגדיר את עניינה ומהותה, וכולל באותה הגדרה שני אלמנטים שאינם זהים.
12
הפרסום כמימוש האהבה
מדברי הרמב״ם במצווה השלישית, מצוות אהבת ה׳, נמצא מעבר בין שתי ההגדרות:

והמצווה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת...
וכבר אמרו שמצווה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי [דברים פרשה לב] ״ואהבת את ה׳ וכו׳״ – אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר [בראשית יב, ה] ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״. ר״ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב [ישעיה מא, ח] ״אברהם אוהבי״ שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו.12ספר המצוות מצוות עשה ג.
13
במצווה זו אנו מוצאים את המעבר בין אהבת ה׳, שלרמב״ם כידוע הנה כפי ההשגה בה׳, לבין הפרסום. דרכה של אהבה כהכרה לכלוא את היחיד האוהב ביחידאיותו. כרגיל נרתע אוהב כזה ממגע עם העולם, ומההחצנה שבמבטו של האחר, והוא נכסף לפרישות חברתית.13דיון בנושא ראה הרטמן עמ׳ 2-11. דוגמא בולטת לפרישות החברתית של האוהב את ה׳ הנה דמותו של החסיד הפרוש בספר חובות הלבבות, ראה שם בשער הפרישות. הרמב״ם מדגיש דווקא את הדחף הטמון באהבה זו עצמה לחרוג מיחידאיות מענגת זו החוצה לכיוון העולם.14ראה רביצקי עמ׳ 75 ואילך, על שני דגמים של היחס שבין הפרט ושלמותו לבין החברה ושלמותה. כך בפרק המסיים של מורה נבוכים ח״ג פנ״א. אע״פ שהרמב״ם רואה את הייעוד בשלמות היחיד, חוזר הנביא שהגיע לשלמותו אל החברה כדי לתקנה. חזרה זו אינה משום שתיקון החברה הנו הייעוד, אלא משום ששלמותו של היחיד מחזירה אותו לפעילות בחברה כביטוי לשלמות זו. באותו אופן מתוארת ברמב״ם פעילותם של האבות ומשה רבנו בעולם. וראה גם במאמרי ׳היסטוריה ומשיחיות לפי הרמב״ם׳ בתוך: ישועות עוזו, ספר זיכרון לרב קלכהיים ז״ל, ירושלים תשנ״ו, עמ׳ 295. מכאן שמצוות הפרסום איננה אלא מימוש האהבה. המוטיבציה לפרסום איננה הפרסום בחוץ, אלא האהבה המביעה עצמה בפרסום. כאן נמצא מעבר בין המוות מתוך אהבה כאינטימיות לבין המוות כמרטירולוגיה וכהוכחת האמונה. בניגוד לקביעותינו לעיל15פרקים א׳ וב׳. לפיהן המקורות לקידוש השם הפרהטיבי של ר׳ ישמעאל הנם הכבוד לאלוקים ויראת הרוממות, ובניגוד לדיכוטומיה הטבעית שבין אינטימיות ואהבה לפרסום וכבוד, מאתר הרמב״ם מקור לפרסום באהבה עצמה.
14
אך בכך לא התבטל ההבדל בין שתי השיטות של ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא ואף לא בין שתי ההגדרות. מצוות האהבה כשלעצמה לא כללה את הפרסום כל ועיקר, וכל כולה באינטימיות שבין היחיד לקונו. האהבה הנה בידיעת האוהב את אהובו. היא איננה תלויה בפרהסיה כבשיטת ר׳ ישמעאל, ושיאה האהבה עד מוות של ר׳ עקיבא. אמנם אהבה אינטימית זו מתגלגלת גם לפרסום. ״כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה״. הרמב״ם טורח ומדגיש: ״וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית׳ ואמונת יחודו״. הרמב״ם מצביע ומזהה את המצווה: ״וזאת היא המצווה״, מה שכתבנו קודם לכן על הסיטואציה שבה ״נמסור עצמנו למיתה״, זוהי המצווה של קידוש השם. עם זאת, יש כאן גם הגבלה – ׳זאת׳ ולא אחרת. בכך הוא מדגיש שהמצווה הנה ה׳אהבה עד מוות׳ של ר׳ עקיבא ולא הפרסום מבית מדרשו של ר׳ ישמעאל שבו פתח.
15
עולה כאן שילוב מאלף: המצווה היא מצוות הפרסום, מצווה מרטירולוגית. זו איננה מחייבת אקטיביות של מיתה על הפרסום, אלא רק מסירות נפש פסיבית בשעת הכרח. הגדרותיה של הסיטואציה המחייבת מיתה, לקוחות מתוך הגדרות הפרסום של ר׳ ישמעאל. מצוות האהבה באה לידי ביטוי בפרסום, המוגדר בגדרי הפרהסיה של ר׳ ישמעאל, והמוות על פרסום זה הוא הוא המוות מתוך אהבה שבשיטת ר׳ עקיבא. הגדרותיו של ר׳ ישמעאל, הגדרות הפרהסיה, הן המכוננות את הסיטואציה המאפשרת את מימוש המצווה בהגדרתו של ר׳ עקיבא! כל סיטואציה אחרת חורגת מתנאי המצווה. האהבה עד מוות כשלעצמה איננה מותנית בפרסום, אלא שאין למות על האהבה, ורק המקרה של פרהסיה יוצר את התנאים המאפשרים את המוות מתוך אהבה של ר׳ עקיבא, שהוא עצמו לא הציב תנאים אלו. מוות זה הופך להיות אקט האהבה הנשגב ביותר, הוא כשלעצמו אינו מותנה בפרסום, והנו מחווה של אהבה צרופה, אלא שהאפשרות לממשה תלויה בפרסום. רק הפרסום בסיטואציה של ברירת המחדל של חילול השם, כפי שראינו לעיל בדיון על ר׳ ישמעאל, מאפשר את המוות על האהבה של ר׳ עקיבא. קידוש השם היא המצווה המממשת את מצוות אהבת ה׳.
16
דוק ותמצא ששתי ההגדרות אינן קוהרנטיות: לפי האחת, המצווה היא מצוות הפרסום גם במחיר החיים, ולפי השנייה היא מצוות המוות מתוך האהבה. כאמור, המוות על הפרסום הוא כשלעצמו מוות על האהבה, אך בהקשר הפרסום, המוות איננו אקט האהבה כשלעצמו אלא הגבול שלו. בכל אופן, הרמב״ם לא נרתע מהגדרות לא קוהרנטיות, משום שהוא אינו רואה הכרח לארגן את ההלכה סביב מושג אחד מונוליטי וקוהרנטי. ההלכה יכולה לכלול אוסף של תפיסות ופרשנויות של המצווה, כשכל אחת מטביעה בה את חותמה. את התפקיד של ארגונם במסגרת קונספטואלית אחת נטל הרמב״ם על עצמו, במקרים רבים כמו במקרה שלנו. שילוב שיטת ר׳ עקיבא בגמרא לא נעשה אלא לגבי ייהרג ואל יעבור בעבודה זרה. הרמב״ם הרחיבו גם לדין הפרהסיה מיסודו של ר׳ ישמעאל.16הדבר כרוך בתובנה רחבה יותר של הרמב״ם, הרואה בהלכה קונסטרוקט היסטורי, כלומר צירוף גישות, שיטות ופרשנויות שהצטברו במשך הדורות, לאו דווקא קוהרנטיות, ולא קונסטרוקט מושגי-אפריורי, אלו ה׳דינים׳ המפורסמים של הלמדנות הישיבתית. אין בכך סתירה לקביעה דלעיל לפיה הרמב״ם הנו פוסק קונספטואלי, משום שקונספציה איננה בהכרח קוהרנטיות.
17
כל בית ישראל מצווין
בהגדרת מצוות העשה של קידוש השם מדגיש הרמב״ם:

וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית׳ ואמונת יחודו.
18
הדגשה זו חוזרת ונשנית בכל מקום שהרמב״ם עסק בסוגיה. כך פתיחת דבריו בהלכות:17הלכות יסודי התורה פ״ה ה״א. ״כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה״, וכך גם ההבחנה באיגרת השמד בין חילול השם הפרטי והכללי. גם לגבי חילול השם במצוות לא תעשה חוזר הרמב״ם לקביעה לפיה: ״כל בית ישראל מצווין על קדוש השם״. מדוע חשוב לו לחזור ולהדגישה?
19
גם כאן התשובה ברורה ומצטרפת לדברים הקודמים. הרמב״ם מייחד למרטירולוגיה מצווה מיוחדת והיא מצוות קידוש השם, כאשר אין סימטריה בינה לבין האיסור לחלל את השם.18על הא-סימטריה בין המצוות שבשיטת ר׳ עקיבא עמדנו כבר לעיל בפרק ב׳. לצד ההגבלות שהרמב״ם מציב ביחס לקיום המצווה, הוא בא ומוסיף שמצווה זו הנה נורמה המחייבת כל אחד ואחד ואינה מוטלת רק על יחידי סגולה, וכלשונו באיגרת השמד: ״מצווה שייהרג ואל יעבור, בכל מקום ובכל זמן ועל איזה ענין שיהיה״.19עמ׳ מו. מכאן גם ההצהרה החגיגית קמעא, איתה פותח הרמב״ם הלכות אלו במשנה תורה: ״כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה״.
20
המשך הפסקה בספר המצוות המתאר את מקדשי השם, חנניה מישאל ועזריה, מחזק גישה זו. ״ולא נצטותה מצווה זו אלא למעמד הגדול ההוא, שפחד ממנו העולם כלו, והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא״. ישנה מצווה של מרטירולוגיה, אך זו מוגבלת כאמור לסיטואציות נדירות ויוצאות דופן. חשוב לו לרמב״ם לייחד מצווה למרטירולוגיה, עד כדי כך שהוא מוכיח מתוך הסוגיה שאמנם מצות קידוש השם היא מצווה עצמאית שיש למנותה במניין המצוות:

ובגמרא סנהדרין [דף עד ע״ב] אמרו: בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה? תא שמע, שבע מצוות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו. הנה כבר התבאר לך שהיא מכלל מספר המצוות שהם חובה לישראל ולקחו ראיה על מצווה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל״.20במשנה למלך על הרמב״ם, הלכות מלכים פ״י ה״ב, תמה על דברי הרמב״ם האלו. כפי שראינו לעיל בפרק ד׳, פסקה זו היא מדברי אביי בסוגיה הסובר שקידוש השם הנו מצווה עצמאית ומוכיח שבן נח איננו מצווה בקידוש השם מכך שלא נזכרה בין שבע מצוותיו. רבא דוחה את ראייתו בטענה שקידוש השם הנו בכלל אבזרייהו של המצוות, כלומר שאינו מצווה עצמאית, אלא גבול החיוב לקיום המצווה ולכן אין למנותו כמצווה עצמאית. במחלוקות אביי ורבא הלכה כרבא, וא״כ היה צריך גם כאן הרמב״ם לפסוק כרבא ולא למנות את קידוש השם כמצווה עצמאית? נראה שהרמב״ם הבין שהשאלה האם בן נח מצווה על קידוש השם היא אותה השאלה כמו האם קידוש השם הוא מצווה עצמאית או אבזרייהו. אם הוא מצווה עצמאית ומקור עצמאי לחיוב – בן נח אינו מצווה בו, שהרי לא מצאנו שהוא חייב במצווה זו ולכן לא נמנה בכלל מצוותיו, אבל אם קידוש השם הנו בכלל אבזרייהו ניתן לומר שבן נח מצווה בו, שהרי הוא חלק מפרטי ודיני המצווה, ובכ״ז לא נמנה בכלל מצוותיו משום שאיננו מצווה בפני עצמה. רבא לא סובר בהכרח שקידוש השם הנו אבזרייהו, וכוונתו רק לדחות את ראיית אביי בנמקו שאי אזכורו של קידוש השם בכלל מצוות בן נח הנו משום שהוא בכלל אבזרייהו, וייתכן שהוא בכלל פרטי המצווה שבן נח מצווה בהם. כיוון שלדעת הרמב״ם הל׳ מלכים פ״י ה״ב פוסקת הסוגיה להלכה שבן נח איננו מצווה בקידוש השם, שוב צ״ל לדעת הרמב״ם שקידוש השם הנו מצווה עצמאית שבן נח איננו מצווה בה.
21
המרטירולוגיה הנה השיא והמבע הגבוה של אהבת ה׳, שהרמב״ם מעצים לא פעם את חשיבותה ומרכזיותה בעבודת ה׳. אהבה זו היא גולת הכותרת של הזיקה לבורא ית׳, והמוות על האהבה הנו הביטוי הקיצוני שלה. מכאן הצורך להדגיש את היותה חובה נורמטיבית המוטלת על כל יהודי ולא רק מצווה ליחידי סגולה. כאן נמצא את הסיבה לכך שהרמב״ם מפרט את חלקי המצווה דווקא באיסור חילול השם ולא כמתבקש – במצוות קידוש השם. מצוות קידוש השם היא מצוות המרטירולוגיה. חלקי המצווה שאינם מרטירולוגיה נכללים בחילול השם, ונובעים מן האיסור לחלל את השם. אפילו הלכת השמד, המצרנית להלכת הפרהסיה, איננה נכללת במצוות קידוש השם, וזאת משום שהמניע שלה הוא הישרדות האמונה ולא המוות על אהבתו ית׳.
22
איך עולה הגדרה מצמצמת זו של קידוש השם יחד עם הקביעה של הרמב״ם לפיה חילול השם הוא הפך קידוש השם? האם איננה סותרת את קביעתו לפיה המצוות דיאמטריות וכל הימנעות מחילול השם היא בו זמנית קידוש השם?
23
יש להבחין בין שני סוגי קידוש השם, זה שבמצוות העשה והשני הנלמד מהיותו הפך חילול השם. רק בראשון האהבה היא המניע למסירות הנפש, הן בהיותה המניע לפרסום והן בהיותה המחווה של אהבת ה׳. לשון אחרת, רק זו מצווה מרטירולוגית. קידוש השם השני, גם במקרה שהוא כרוך במוות, איננו מרטירולוגיה, משום שמקורה של החובה למות איננו האהבה. כאמור, נכון הדבר אפילו בסיטואציית השמד הדומה לפרהסיה, שהיא המלחמה להישרדות האמונה.
24
ודאי גם שדברים אלו נכונים לגבי שלוש העבירות, ובתוכן עבודה זרה, אע״פ שהיא נלמדת בסוגיה מ״ואהבת את ה׳ אלוקיך״. לפי הרמב״ם יתפרש ציווי זה כחובה למות כדי להימנע מהעבירה החמורה של עבודה זרה. מקור החובה הנו אהבת ה׳, אך בסופו של דבר – אין זה אלא מוות כדי להימנע מעבירה.
25
לגבי פרהסיה כתב הרמב״ם: ״מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה״. במצב של שמד דרישת האנס שונה: ״שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצוות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות חמורות״. אע״פ ששני המקרים זהים בכך שבשניהם הכפייה הנה לעבור על אחת מהמצוות, מעמיד הרמב״ם את המקרה הראשון ככפייה לכפור בו יתעלה. ברור שבכך הוא מעמיד במרכז את האמונה עצמה ואת מסירות הנפש על האמונה וההצהרה עליה, אפיון מובהק של מקדש השם המעיד על האמונה.21בהקשר ההיסטורי, ראה בויארין עמ׳ 12 ו-18.
26
הרמב״ם מסכים שגם מי שמקיים את חובתו ונמנע מלחלל את השם ומוסר את הנפש על כך הנו בכלל מקדשי השם. זהו קידוש השם שהנו ביטוי פוזיטיבי של ההימנעות מחילול השם, אך בכך הוא מקיים את חובתו הנורמטיבית ואיננו בכלל מקדשי השם מהסוג הראשון. האם קיים בכך את מצוות העשה של קידוש השם כפי שמשמע משאר המקבילות של הרמב״ם, או שמא לפי הרמב״ם כלל אין בכך קיום העשה אלא קיום הלא תעשה? קשה להוכיח, וספק בעיני אם שאלה מעין זו הייתה משמעותית בעיני הרמב״ם.
27
למדנו מקצת מדרך הפסיקה של הרמב״ם, פסיקה הבונה מתוך מצאי המקורות את הקונספציה, קונספציה המעוגנת עמוק בתשתית האמונית-פילוסופית של הרמב״ם. משמעות רבה יש גם להגבלות שקבע הרמב״ם למצוות הפרסום והפיכתה למצווה פסיבית, וכן לראיית הפרסום לא כמטרה כשלעצמה, אלא כביטוי האהבה של היחיד. אהבה זו נמצאת כאמור ביחידאיות של היחיד, ומשם היא עולה על גדותיה ומשפיעה החוצה. הפרסום, שבמקומות נוספים, כמו בהלכות חנוכה,22משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה פ״ד הי״ב: ״מצות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק.״ תופס מקום נכבד ברמב״ם, אסור לו שיהפוך לתעמולה דתית החפצה לנכס את העולם לעצמה מתוך פטריוטיזם שתלטני. עליו להיות ביטוי של אהבה.
28
משמעות רבה אף יותר יש לכך שהרמב״ם ייחד מצווה למרטירולוגיה, המוגדרת כמימוש האהבה, והפרידה מהאיסור של חילול השם. האהבה, המזוהה כידוע עם ה׳לשמה׳, הנה לדעתו המטרה של עובד ה׳. לאהבה זו בהקשר של המוות על האהבה גוון חסידי חריף. ״מסירות הנפש על אהבתו״ מזכירה את תיאורו המפורסם של הרמב״ם:

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה׳ אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה׳ ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה׳ בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו [דברים ו, ה] ״בכל לבבך ובכל נפשך״, והוא ששלמה אמר דרך משל [שיר השירים ב, ה] ״כי חולת אהבה אני״, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.23הלכות תשובה פ״י ה״ג.
29
הרמב״ם מביא כאן את אותו המקור ממנו נלמדת מצוות קידוש השם.
30
כך גם בפן השלילי מגדיר הרמב״ם את העושה עבירה ׳לשמה׳ כמחלל את השם:

והחלק השני הכולל גם כן, שיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה אבל יכוון בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה גם כן מחלל שם שמים ולוקה
31
הפן החסידי אכסטטי בא לכלל ביטוי במקומות שונים ברמב״ם, והדיון הוא על היחס בינו לבין דרך הביניים המאוזנת של החכם.24דוגמא מפורסמת להבדל בין החכם לחסיד נמצאת בדיון על הענווה בהלכות דעות פרקים א, ב. הבלטת הפרסום ברמב״ם גם היא שייכת לקו החסידי.25הרמב״ם לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ראה הרטמן לעיל הערה 13. הפן החסידי הנמצא כבר אצל הרמב״ם הובלט ביותר ע״י בנו ר׳ אברהם בספרו ׳המספיק לעובדי ה׳.
32
לכיוון החסידי הקשר נוסף. שיטת הרמב״ם החולקת על חכמי אשכנז, שכבר הוזכרה לעיל,26פרק ג׳. הנה ש״כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו״.27הלכות יסודי התורה פ״ה ה״ד. האם הרמב״ם סובר שערך החיים גובר במקרים אלו על ערך המצווה ולכן יתחייב העובר בנפשו? כך סבר ר׳ אלחנן וסרמן28קובץ הערות ליבמות סי׳ תמח. התולה מחלוקת זו בשאלה אם החיים הדוחים עבירה ״הוי כמו עשה הדוחה לא תעשה״ או ״שאינו חייב למסור את עצמו למיתה, כמו שאינו חייב לבזבז יותר מחומש מנכסיו בשביל קיום מצווה״. לדעתו, הרמב״ם סובר שהחיים הנם מצווה הדוחה את העבירה, ולכן העובר מתחייב בנפשו שהרי אסור היה לו להיהרג על המצווה הדחויה.
33
ההיגיון הפנימי של שיטת הרמב״ם מלמד אחרת. אין ספק שהרמב״ם ראה בקיום המצוות ערך עליון הגובר על החיים ודוחה אותם, וגם לשיטתו יש לפרש את ההוראה של ׳וחי בהם׳ כתוצאה של הפער בין העיקרון הטוטאלי לבין ה׳נורמליות׳ של החיים. גם כאן מוכן הרמב״ם לאחוז בשתי גישות לא קוהרנטיות, שתי נקודות מבט ש׳האמת׳ של העולם מכתיבה שימוש בשתיהן. כבר הזכרנו מספר פעמים שיטה זו של הרמב״ם ומחלוקתו עם רש״י.29ראה לעיל פרק א׳ הערה 51. לפי הרמב״ם ׳וחי בהם׳ הנו משפט ערך, אך הוא אינו ערך הגובר על החובה לקיום מצוות הא-ל, אלא ערך המשמש כהנחיה לעשייה בעולם. כך ראינו את מחלוקתם בפירוש ׳מאי חזית׳, בפירוש ׳ערקתא דמסאנא׳, והמחלוקת במי שמסר נפשו למות במקום שהיה פטור מכך.
34
נראה שהסיבה לכך שהנהרג מתחייב בנפשו הנה החובה לנהוג שלא לפי העיקרון החסידי, אלא מתוך הנורמליות, שהיא הדרך המאוזנת של החכם. מתחייב הוא בנפשו משום שחרג מהנורמליות.
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Efrat, 2004
רישיון המהדורה
CC-BY-NC
ייחוס ומקור המהדורה
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002464939/NLI
הערות המהדורה
שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.

הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.

כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.

הספר בספריא · תנאי הרישיון · קובץ המהדורה במאגר

SHA-256: 67f22dee6892e7907a592778fd841c48a6d3280cf822966af73c274f7dab7045