שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 3

כלום אמרי' מתירין אלא בשכנס וכו'. כתוב בהגה"ת י"מ דמכאן מוכח דקפיד ב"ק אף אנישואין שיהיו אור ליום ה' שהוא סוף יום ד' דאל"כ מאי פריך הש"ס למה ליה לשנויי דלא כתיב בו ברכה בבריות הא איצטרך דלא נימא דתינשא בו' ותיבעל בשבת ע"ש ע"כ והדבר דחוק דהא במתני' סתמא תנן בתולה נישאת ביום הד' ולא תנן אור ליום ה' כדתנן בריש פסחים ואיכא לאוקמי בחופ' נדה שטבלה מבערב בליל שבת דלכ"ע אינו קונה לכל דבר וכיון דלא פסיקא ליה לא תנן במתני' ולפמ"ש בקונטרס לק"מ כיון דעיקר קפידא שתהיה כניסתה לרשותו ביום שנאמר בו ברכה אף שתינשא ביום ו' אם יהיה יחוד דביאה או ביאה עצמה בשבת בתחלה ה"ל קנין בשבת:

הדא אמרה אילין דכנסין ארמלין וכו'. כתב הרא"ש בפרקין סי' ג' לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחודו של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתייחד עמה מע"ש הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופ' הוא זוכה במציאתה וכו' וה"ל כקונה קנין ע"כ וכתב בהגה"ת י"מ וצ"ל לדעת הרמב"ם שכתב דחופה היינו יחוד דביאה אף בבתולה כמ"ש פ"י מה"א דנקט אלמנה משום דס"ל דלא כאחרים וא"כ בתולה בל"ז אסורה להנשא בליל שבת ואף בע"ש מבע"י ע"כ ואני תמה שלא ראה דברי הרב בעל בית שמואל בא"ע סי' ס"ג ס"ק ו' שהרבה פוסקים סוברים דבאלמנה צריך ביאה ממש ולא מהני יחוד דביאה וכן דעת הרמב"ם ע"ש שהאריך וכתב הב"ש שדעת המחבר צ"ע דפוסק בסי' ס"א כהרמב"ם דחופה דבתולה היינו יחוד הראוי לביאה ובסי' ס"ג כתב ואלמנה אין חופה קונה בה אלא יחוד של ביאה וצ"ל יחוד של ביאה היינו ביאה ממש ולשונו לא משמע כן ע"כ ול"נ דע"כ צריכין לפרש כן שהרי כתב המחבר בא"ח סי' של"ט סעי' ה' הכונס את האלמנה לא יבא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא בי"ט ע"כ הרי דקפיד אביאה ועל הרמ"א יש לתמוה דפסק בא"ע סי' ס"א דבבתולה חופה קונה א"כ באלמנה יחוד דביאה לחוד' קונה וכמ"ש הרא"ש למה לא הגיה שום דבר על דברי המחבר בא"ח ולא ראיתי להאחרונים שהרגישו בזה וצ"ע להב"ח בסי' ס"ד סעי' ה' בד"ה אבל אין כונסין את הבתולה לחופה ביום השבת וכו' אע"ג דחופ' היינו יחוד וכו' מ"מ יניא בעינן שיבא עליה וכו' משא"כ אלמנה דאין לה חופה ואינו קונה אותה ביחוד עד שבא עליה וז"ש רבינו באלמנה לפיכך צריך להתייחד עמה בע"ש וכו' ר"ל להתייחד ולבא עליה אלא שלא פי' בהדיא ע"כ לפ"ז היה כרחה ליישב מה שהקשיתי על הרמ"א אך לא ידעתי מי דחקו להוציא הדברים מפשטן דכוונת הרא"ש והטור דבעינן באלמנה יחוד הראוי לביא' משא"כ בבתולה סגי אפי' ביחוד שאינו ראוי לביאה כגון שהיא נדה וכ"כ בס' בית שמואל והוא הנכון וא"ת עדיין קשיא למה נקט ר' מתני' אלמנה הא גם בבתולה בעינן יחוד מיהת מע"ש וי"ל אינו דומה יחוד דבתולה ליחוד דאלמנה דבבתולה כל שהם במקום אחד לשם נישואין אף שבני אדם עומדים שם ולא הוה יחוד ממש הרי קונה אותה לכל דבר. וכן מבואר מדברי הרא"ש שמביא הטור א"ע סי' ס"ב ובהכי ניחא שלא תקשי לן דברי הטור בסי' ס"א אמ"ש בשם הרא"ש בסי' ס"ב מה היא הנקראת חופה וע"כ לומר כן שהרי היחוד מהני בבתולה אף אם פירסה נדה ואז אסור להתייחד עמה כדתנן הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים א"ו כל שבאו שניהם למקום המיוחד להיות שם הנישואין היא כאשתו לכל דבר וכן מפורש בתשובת מ"ב סי' צ'. אך מ"ש שם שדברי המרדכי ומהרי"ל דמצרכי ביאה באלמנה בנויה על יסוד סברת הכרס ואין להם שורש ועיקר בבבלי וירושלמי ע"כ ליתא דמאן דסובר דחופת בתולה היינו יחוד דביאה סובר דבאלמנה צריך ביאה ממש דאל"כ קשיא למה נקט ר' מתני' ארמלן וכמש"ל לשיטת הרמב"ם: