שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 9 · הלכה 1 · Segment 6

הלכה כרשב"א. בבבלי גרסי' מאן תנא אמר חזקיה רשב"א היא ר' יוחנן אמר אפי' תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו לכהונה. וכתב הרשב"א וקיי"ל כר"י ואע"ג דחזקיה פליג לאו היינו חזקיה רבי' דר"י אלא בר בריה דרב הוה ע"ש. ותימא ולמה נאמר דבבלי פליג אדרבא נימא דאף ר"י מודה דהלכה כרשב"א כמפורש בסוגיין אלא דקאמר רב כהנא פליג וליה לא ס"ל כוותיה אלא כחזקיה רבו ס"ל וא"ל דילכון ר"כ דהוה מבבל ואף חזקיה הוה בבלי כדאמרי' בעלמא ר"ח ובניו עלו מבבל. ולא ידעתי מאי קאמר הרשב"א ואי חזקיה רביה הוה היכי א"ל דילכון דהוא מא"י הוה וצ"ע. ועיד אי חזקיה בר בריה דרב הוה איך הקדים לפרש המשנה קודם ר"י רבי'. ועמ"ש בתי' בסמוך. מיהו לעיל פ"ח ה"ב כתבתי בתו' בד"ה רשב"א וכו' דסתמא דש"ס לעיל מוקי למתני' דלעיל אתיא כר' ע"ש א"כ אם נאמר סתמא דלעיל ר' וסתמא דהכא רשב"א אית לן למפסק כסתמא דלעיל דקיי"ל הלכה כר' מחבירו. אך למ"ד סתמא בתרא עיקר הלכתא כרשב"א וצ"ע. ועמ"ש לקמן בתו' בד"ה זאת אומרת וכו':

אף ריח פסול אין בו. כתב הרמב"ם ריש פ"י מה"ג המגרש' את אשתו וא"ל הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אע"פ שאין זה גט ה"ז פסולה לכהונה מדבריהן שנא' ואשה גרושה מאישה אמרו חכמים אפי' לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל נאסרה לכהונה וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מדבריהם. וכ' הה"מ וסובר רבי' שזו אסמכתא ופיסול זה אינו אלא מדבריהם וק' דבר"פ בבבלי גרסי' א"ר יוחנן מא דר"א מדכתיב ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה. פסולה לכהונה אלמא הוי גיטא ורבנן איסור כהונה שאני. ואם פיסול זה אינו מן התורה היכי הוה יליף מיניה ר"א היתר האשה לעלמא ולרבנן לימא התם לאו דאורייתא. ואולי סובר לדבריו דר"א קאמרו או שהוא מפרש איסור כהונה שאני שחין זה אלא מדבריהם ואין ללמד ממנו היתר וזה דוחק וקושיא זו צ"ע ע"כ. ותירוצו בתרא קשה דהא אמרי' התם לר"ע אית ליה פירכא דאיסור כהונה שאני. משמע דסובר אפי' בדבר דאית ביה איסור דאורייתא שייך לומר איסור כהונה שאני. ונ"ל ראיית הרמב"ם מהא דגרסי' בפרקין דף פ"ג ע"ב ר' יוחנן אמר דילכון אמר שאני הכא הואיל שקנאתו ליפסול בו. ופירש"י לפסול בו לכהונה. וכ' הרשב"א וקשה א"כ איך מתגרשת בו כיון דחל מקצתו קנאתו ואין אשה מתגרשת ב' פעמים בגט אחד ושמא י"ל כיון דאין בו קנין גמור לא הורע כחו ומה שפוסל לכהונה אינו אלא מדבריהם וקשה הא מהא דאר"י טעמא דר"א וכו' ורבנן איסור. כהונה שאני משמע דבין לר"א ובין לרבנן דאורייתא ע"כ. והרמב"ם מפרש כפירש"י ש"מ דמדבריהם הוא. ודקשיא מהא דר' יוחנן נראה דמפרש דגם ר"י סובר עיקר טעמא דר"א דמקיש גט למיתה דכתיב וכתב לה וגו' או כי ימות מה מיתה מתיר ומחצה אף גט כן כדאמרי' בריש סוגיין. אלא דאיכא לאקושי נמי מה מיתה אין לה הויה אצל אחר אף גט כן וכרבנן. אך מדברי חכמים גרושה מאישה לכהונה ש"מ דמודו דחוץ לפלוני גט גמור הוא מהיקישא דמיתה דמתיר ומחצה דאל"כ אין סברא לאסור גרושה מאישה לכהן. וכמ"ש בתוס' שם דמסברא קאר"י. ועמ"ש בר"פ בד"ה הקיש וכו'. ורבנן אמרין איסור כהונה שאני דהחמירו חכמים הרבה ואע"ג דחוץ לא הוי גט אפ"ה גרושה מאישה הוי גט לפסול לכהונה. ומעתה מאי דקשיא להרשב"א אהא דא"ר ינאי אפי' ריח פסול אין בו. אמאי מי גרע חוץ ממגורשת מאישה לחודא ע"ש. י"ל כיון הא דפסולה לכהונה הוא מדבריהם לרבנן לא גזרו באימר אי את מותרת לכל אדם דליכא למגזר שמא יאמרו גט מעליא הוא שהרי לא התירה לשום אדם משא"כ בחוץ אם נאמר שפסולה לכהונה חיישינן שמא יאמרו גט מעליא ותינסב לכל אדם חוץ מפלוני. ועיי' בב"ש סי' ק"נ סעי' ב' דנראה שנעלם ממנו דברי הירוש' ולא ירד לחלק במ"ש. ומ"ש הלח"מ פ"ח מה"ג ומ"מ האי דהאשה רבה דאמר רב ה"ל לר"א למדרש מרגניתא ודרש חספא וכו' קשה אי אסמכתא הוא מאי קשיא ליה הא ר"א רצה לדרוש דרשה גמורא ולא אסמכתא ע"כ. נראה דלק"מ דמאי דקאמר דדריש חספא היינו דא"צ לדרשתו דמילתא דפשיטא היא דאינו גט דודאי דר"א הלכה היא אלא דלא צריך קרא להכי וכיון דרצה למדרש מקרא אסמכתא בעלמא ה"ל למידרש אסמכתא דהיא מרגניתא דאפי' לא נתגרשה אלא מאישה הוי ריח הגט. והא ליכא למימר אע"ג דמדאורייתא הוא כתב הרמב"ם לשון מדבריהם לפי שאינו מפורש בתורה אלא קבלת חכמים היא כמ"ש ריש ה' אישות בקידושין ע"ש דודאי מדברי סופרים מיקרי הלכה למשה מסיני אבל מדבריהם משמע שאינו הלכה אלא מדרבנן ממש. ונראה דקסבר ר' ינאי דאין ריח הגט בכהונה אלא בגרושה אבל לא בשאר פסולים דכה"ג קאמר לעיל פרק הזורק הלכה ח' אין בה אלא משום יחוס כהונה. ובבבלי פ"ג דף כ"ד ע"ב מפרש כל שיש בו ריח הגע פוסל לכהונה ע"ש ועמ"ש בתוספות בסמוך:

זאת אומרת לא חשו וכו'. עיי' בקונט'. וקשה הא א"ר יוחנן בסמוך מתני' רשב"א היא א"כ ודאי שצריך ליטלו הימנו. ואפי' נאמר דסובר כר"י דהכא שאני הואיל וקנאתו כמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה הלכה וכו' מ"מ אליבא דר"ע צריך ליטלו הימנה ונ"ל דה"ג כהנא אמר זאת אומרת חשו אין תימר לא חשו וכו' א"ר אחא זאת אומרת שלא חשו אין תימר חשו וכו' וה"פ כהנא ור' אחא פליגי בפלוגתא דחזקי' ור"י כהנא כר"י דמתני' כרבי וקאמר ממתני' איכא למידק דחשו חכמים באומר הרי את מותרת לכל אדם חוץ לפלוני הוה ריח הגט ופסול לכהונה דאס"ד דלא חשו ואין כאן אפי' ריח הגט למה יטלו הימנה אפי' בעודו בידה סגי שיאמר הרי את מותרת לכל אדם דהא קיי"ל כר' אלא ודאי דחשו והכא היינו טעמא כדר"י הואיל וקנאתו ליפסול לכהונה ופליג אר' ינאי דאמר אפי' ריח פסול אין בו. ור' אחא כחזקיה דמוקי מתני' כרשב"א וקסבר דלא מהני ריח הגט לפסלה לכהונה. ודייק ליה דלא חשו דאס"ד דחשו קשה אמאי אסרו חכמים במתני'. כי היכי דחשו באומר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם לפסלה לכהונה ש"מ דסברא הוא דהוה גט משום דבידו לגרש א"כ אף באומר חוץ לפלוני ליהוי גיטא לאותן שהתירו דכל מה שבידו לגרש מצי לגרש ולית ליה הא דאמרי' בבבלי ריש פרקין איסור כהונא שאני. ועמ"ש לעיל ר"פ בתו' בד"ה הקיש וכו' ובתו' בד"ה הלכה כרשב"א וכו' ובד"ה אף ריח וכו':