שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 5 · הלכה 9 · Segment 6

צרור וזורקו אגוז ונוטלו גזילו גזל מפני דרכי שלום. בבבלי לקמן פ' האומר דף ס"ד ע"ב כ' תוס' בד"ה שאני וכו' דרב יהודה סובר דזוכה לאחרים מדאורייתא אע"ג דמציאת חש"ו לא הוי גזל אפי' לר"י אלא מדבריהם הכא דדעת אחרת מקנה אותם שאני ע"כ וכ"כ הרשב"א. ואני תמה למה לא מוקי למשנתינו בקטן שצרור זורקו אגוז ונוטלו דמודה ר"י דזוכה לעצמו מדרבנן או מפני דרכי שלום אבל בשנוטל חפץ ומחזירו לאחר זמן אפי' מדאורייתא זוכה לעצמו וה"ה לאחרים כמפורש בסוגיין דרב הונא ור"י בחדא שיטתא קיימי. ורב הונא נמי מדאורייתא קאמר דזוכה לאחרים דהא מסיק הכל מודים שאין מתנתו מתנה שנא' כי יתן איש. ומינה שמעינן דלא בעינן דעת אחרת מקנה אותו דהא מה שהוא מזכה מתנה לאחרים לאו דעת אחרת מקנה דאס"ד דוקא בדעת אחרת מקנה קאמר א"כ לא דמיא מתנה להא דאמר זוכה לאחרים ומאי הכל מודים דקאמר אלא ש"מ אפי' אין דעת אחרת מקנה קאמר דזוכה ודלא כמ"ש תוס' ועוד מדקאמר ר"י לעולה אין גזלו מחוור וכו' ש"מ דאף ר"ה מדאורייתא קאמר. וא"ת אי מדאורייתא הא כתיב בפסח ויקחו להם איש שה לבית אבות ודרשינן מיניה איש זוכה ואין קטן זוכה וכן מקשים תוס' שם. וי"ל אע"ג דאינו זוכה בפסח מ"מ בדברים אחרים זוכה דחולין מקדשים לא ילפי' כמפורש בבבלי רפ"ב דקידושין. מיהו לשיטת תוס' צריכין לומר כיון דגלי לן קרא בגט דיש שליח אפי' בחולין גמרי' לכל דיני זכיה ושליחות חולין מקדשים וכן להיפך. ועמש"ל פ"ב ה"ו בתוס' בד"ה צריך ונראה דלירושלמי מעיקרא ל"ק קושית תוס' דס"ל לר"ה כמ"ד בירו' פסחים פ"ח ה"א איש ולא אשה. וא"כ הא דממעטינן קטן דוקא בשזורק צרור ונוטל אגוז אבל במצניע חפץ לאחר זמן זוכה דודאי איש בן י"ג שנה משמע. מיהו מ"ש תוס' שם דף ס"ה ע"א בד"ה ופדה וכו' וא"ת מאי מהני פדיית קטן הא אין מעשה קטן כלום ובת"כ ממעט קטן שאינו פודה מעשר ותנן נמי פ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו וקטן חד מינהון וי"ל דאתיא כר' יוסי דתנן שם בתרומות רי"א משהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה וכו'. לפמ"ש ניחא בת"כ ובתרומות איירי בקטן ממש שלא הגיע לדעת שנוטל חפץ ומחזירו לאחר שעה. וכן משמע שם דתנן קטן עד שלא הביא שתי שטרות רי"א תרומתו תרומה ר' יוסי אומר אם עד שלא הגיע לעונת נדרים וכו'. הרי דר' יהודה אומר תרומתו תרומה אפילו קודם שהגיע לעונת נדרים. וכבר הארכתי בזה כל הצורך ביבמות פי"ג ה"ב ע"ש. ותימא מהרשב"א בחידושיו דף ס"ה דמתרץ נמי דמתני' אתיא כרבי יוסי וגורס במתני' רבי יהודה אומר תרומתי תרומה והל"ל דכר' יהודה נמי אתיא. וע"ק א"כ מאי מקשה רב אויא למ"ד. אינו זוכה לאחרים הא לא פליגי אלא בקטן שנוטל חפץ ומחזירו לאחר שעה אבל בשהגיע לעונת נדרים מודה. ותוס' כתבו שם לר"ח דאינו זוכה לאחרים אע"פ שלעצמו זוכה גם בחילול מעשר לא יזכה לאחרים וכו' ע"ש. ואיני מבין הא גם רבי יוסי מחלק בין קטן קודם שהגיע לעונת נדרים לקטן שהגיע מדאורייתא א"כ למה לא נוקי גם לר"ח מתני' כרבי יוסי וי"א דאר"ח זוכה לעצמו דרבנן ורש"י פי' דף ס"ד ע"ב בד"ה זוכה אף לאחרים ומדרבנן. ותימא דבבבלי וירושלמי משמע דבדאורייתא פליגי וכמ"ש תוס' וכמ"ש לעיל. גם מ"ש תוס' שם בד"ה שאני וכו' ואין שליחות לקטן מאתם גם אתם. תימא איך איכא למילף מגם אתם מיעוט לקטן וכי גדול כתיב באורייתא ואפשר לומר כיון דקטן לאו בר מצות הוא מסתמא לא איירי קרא אלא בגדול וכתיב גם אתם ממעטינן קטן. מיהו תוס' כ' בפסחים דף צ"א ע"ב בד"ה איש זוכה וכו' וכ"ת מהכא דכתיב איש שה לבית אבות יליף דאין שליחות לקטן וכו' ע"ש. ועמש"ל בפ"ב ה"ו בד"ה חוץ וכו'. דליכא למילף מאיש שה לבית אבות. ובהגמ"י פי"ז מה' גזלה אות ד' כ' בשם סמ"ג לכך אין שליחות לקטן שהרי בגיטין ופסחים שכתוב שם שליחות כתוב שם איש ע"כ. ודברי טעם הם. אך קשה לי דלמאי דוקא בגט כיון דליתא בגט דנפשי' לית ליה שליחות כדאמרינן בע"ז אבל מידי דאיתא בנפשי' איתא נמי בשליחות:

הכל מודים שאין מתנתו מתנה וכו'. בבבלי דף נ"ט ע"א גרסי' מר בר רב אשי אמר מתנתו מתנה. ונ"ל דלא פליגי דדוקא במטלטלין קאמר התם דמתנתו מתנה אבל לא מקרקע. אך קשה הא האי קרא במטלטלין הוא דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וע"ק איך יליף מהאי קרא מתנה הא לאו במתנה איירי קרא וי"ל כיון דגלי קרא דאין נתינת קטן נתינה לענין שבועת שומרים כדתנן אין נשבעין על טענת קטן ויליף ליה מהאי קרא ילפינן נמי מיניה דאין מתנתו מתנה:

אבל לקרבן ולשבועה כל עמא מודה עד שיביא שתי שערות. וקשה למה לא קאמר אף לתרומה דאורייתא דהוי רבותא עפי לר' יוסי אע"ג דאמר קטן משהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה כדתנן פ"ק דתרומות דוקא תרומה דרבנן אבל לא תרומה דאורייתא וכן מפורש בבבלי פ' יוצא דופן דף מ"ו ע"ב דתרומה שוה לקרבן ולשבועה וע"ק מאי קשיא ליה ממתני' דעירובין שאני עירוב דהוא דדבנן יש זכיי' לקטן ור' יוחנן לא קאמר אלא מופלא סמוך לאיש דרבנן מיהו לזה י"ל כיון דמסיק בבבלי פ' יוצא דופן לר' יוחנן אף ר' יוסי לא פליג אלא בתרומה דרבנן ש"מ דת"ק סובר אפי' מדרבנן אין לו זכייה הילכך צריכין לאוקמי מתני' כר' יוסי. ועמש"ל בסמוך בד"ה צרור וכו' וביבמות פי"ג ה"ב בתו':

מעתה אף לעצמו לא יזכה וכו'. וקשה בשלמא רעהו איצטרך למעוטי הקדש כמפורש בבלי פ' שבועות הדיינין דף מ"ג אבל איש ודאי למעט קטן קאתי וי"ל הירוש' לשיטתו דגרסי' התם כתיב כי יתן איש אל רעהו פרט לקטן עד כדון בשנתן לו קטן ותבעו קטן נתן לו קטן ותבעו גדול ת"ל רעהו עד שיהא נתינתו ותביעתו שוין. הרי דסובר דגם רעהו אקטן קאי וא"ת א"כ מנ"ל לירושלמי דאין נשבעין להקדש וי"ל קסבר תרתי שמעינן מיניה:

ירדו לה בשיטת הפעוטות. עיין בקונטרס וכן פירשתי בעירובין דארב הונא קאי. אך קשה הא ר"ה קרא קאמר דמשמע מדאורייתא זוכה וכמש"ל בסמוך בד"ה צרור וכו' לכך נ"ל דר"י בר' בון אמתני' דעירובין קאי ומוקי לה כמ"ד פעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר מדרבנן. ש"מ דאפי' לאחרים זוכה. וכן משמע במסכת מעשר שני דגרסי' התם ר"י בר' בון בשם רשב"י פתר לה ירדו לה בשיטת הפעוטות:

כאן בתינוק שיש בו דעת וכו'. כ' תוס' דף ס"ד ע"ב בד"ה אלא וכו' וא"ת מ"ש שפחה מבנו. ובתו הקטנים דאין מזכה על ידן ואור"ת לר' יוחנן איירי מתני' בשבנו סמך על שלחן אביו ולשמואל כיון דס"ל כשמוצא מציאה מריצה אצל אביו אף לכל דבר ידו כיד אביו ע"ש ותימא דלא משני כתירוץ הירושלמי דסיפא איירי בתינוק שאין בו דעת וי"ל דקשיא ליה לפלוג ולתני בדידיה בין בנו שיש בו דעת לאין בו דעת ועוד מאי פסקיה דרישא איירי בשיש בו דעת. ואף שבמסכת עירובין פ"ז ה"ו תירצתי דהיא גופא קמ"ל דסתם שפחה יש בה דעת ע"ש מ"מ עדיין הדבר דחוק: