שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 5 · הלכה 9 · Segment 3

ומי עונה אחריהן הנשים והטף גרסי' בבבלי סוטה דף ל"ח א"ר שמלאי בה"כ שכולה כהנים כולם עולים לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדו' איני והתני רבי שימי בה"כ שכולה כהנים מקצתן עולין ומקצתן עונין אמן ל"ק הא דאשתייר בי עשרה הא דלא אשתייר. נראה דלא פליגי הירושלמי והבבלי דהבבלי איירי בשאין שם נשים וקטנים אבל בשיש שם נשים או קטנים לא דחינן הנך כהנים ממצות עשה דנשיאת כפים דרמיא עלייהו. א"נ י"ל אפילו בשיש שם נשים או קטנים אי איכא טפי מעשרה כהנים בבה"כ לא יעלו אלא הנותרים ויברכו להני עשרה. דהא חזינן דמשום נשים או קטנים לחודייהו אין לברך דהא קאמר למי מברכין לאחיהן שבצפון ושבדרום ולא קאמר לנשים וקטנים אבל כהנים לכהנים מברכין אי איכא עשרה מינייהו דאין עולין. ומדברי הרמב"ם פי"ב מה' תפלה וש"ע א"ח סי' קכ"ח סעי' כ"ה נראה שתפסו עיקר להך פירושא בתרא ע"ש. מיהו' אי ליכא כהנים יתרי' מעשרה ואין שם נשים וטף אינן מברכין כלל כיון דאין שם מי שיענה אמן. ובבבלי ל"א משמע כך וצ"ע:

הדא אמרה העומדין מן הצדדין וכו'. כ' ב"י בש"ע א"ח סי' קכ"ח מדנקט סתמא מן הצדדין הן בכלל ברכה ולא חילק בין צדדין לצדדין משמע דפשיטא ליה דצדדין שלפניו כלפניו ולאחריו כלאחריו ולא קמיבעי' ליה אלא בהעומדים ממש כנגד צדדי הכהנים ופשיט מדתני דין דהזה על צדדין שלפניו ולא תני דין דהזה על הצדדין שלאחוריו ש"מ דה"ק כל צדדין כבפניו דמי ע"כ. לפי הגירסא שלפנינו דל"ג במתני' שלפניו אלא סתם לפניו והזה על הצדדין הזייתו כשרה. ודאי משמע דכל צדדין כבפניו דמיין. אך בגי' המשנה במס' פרה וברמב"ם פי"ב מה' פרה מפורש על הצדדין שלפניו. ונ"ל שאין צורך למה שדחק הרב"י מדלא תני דין צדדין שלאחריו דהא ודאי מדיוקא שמעינן דוקא צדדין שלפניו ולא שלאחריו אלא כיון דפשיטא לן דצדדין שלפניו כלפניו ושלאחריו כלאחריו ע"כ מתני' לא איירי אלא בצדדין שכנגדו ממש וממילא איפשיטא בעיין ולכך לא חילק הש"ס והרמב"ם והטור בין צדדין לצדדין. נסתפקתי אם היו כהנים רבים ועומדים רווחים זה לפני זה אם מותר לעמוד מצדדין ממש באמצע עמידתן ופניו אל הכהנים ועוד כהנים רבים העומדים מלאחריו מי אמרינן כיון דאינו הולך לעמוד לפני כל הכהנים נראה שאין הברכה חשובה עליו או דלמא כיון דעקר קצת או אפי' לא עקר והוא עומד לפני מקצת הכהנים סגי ונראה דיצא. דכן משמע מדברי רש"י בסוטה דף ל"ח דוקא כיון שלא חשש לעמוד לפני הכהנים כדת אבל כל שעומד לפני מקצת הכהנים סגי. וכן משמע מג"א בא"ח בא"ח שם ס"ק ל"ו וז"ל ומ"מ נ"ל וכו' או להתרחק מעט מכותל מזרחי שיהיה בצידי הכהנים וכו' ע"ש הרי דסגי בהכי וכנ"ל:

אר"ח וצריך שיהא החזן ישראל. בבבלי בסוטה דף ל"ח גרסי' ואר"ח נקטינן כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים שנא' אמור להם אמירה משלהם ולית הלכתא כוותיה דר"ח. נמצא שסוגיות מהופכות וסוגיא דידך עיקר. וכתב הרמב"ם פי"ד מה' תפלה ומשתדלין שיהא המקרא ישראל שנאמר אמור להם מכלל שהמקרא אינו כמותם. וכתב הב"י משמע שמשתדלין שיהא ישראל אבל אין עיכוב בדבר ע"כ. וקשה הש"ס אומר צריך דמשמע שיש עיכוב בדבר והוא אומר משתדלין. ומהא דתנן פ' אין עומדין אם אין שם כהן לא ישא את כפיו וכמ"ש הכ"מ. אין ראיה שהחזן יכול להיות כהן דהתם כיון שאין שם כהן אלא הוא דמדינא אינו חייב לישא את כפיו לפיכך יכול להיות חזן אבל כשיש שני כהנים או יותר חובה הוא שיהא המקרא ישראל. ועיין בע"ז קכ"ח ס"ק י"ז דבריו וצ"ע:

שלא תאמר איש פלוני מגלה עריות וכו'. כתב הרמב"ם פט"ו מה"ת כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו אפי' בשגגה אפי' שב בתשובה. וכתב הב"י שם בא"ח והרמב"ם מוקי האי דירוש' בכהן שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו שהוא שופך דמים אבל בידוע שהרג את הנפש לא ישא כפיו ע"כ. ואיני מבין דבריו רנון מאן דכר שמי' ועוד מדקאמר אמר הקב"ה ומי מברכך וכו' משמע שאמת הדבר שהרגו אלא שאין הברכה שלו. וטפי יש לנו לומר דהבבלי פליג אירושלמי א"נ ר"י דאמר כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו חומרא בעלמא קאמר כמ"ש תוס' סנהדרין דף ל"ה ע"ב בד"ה שנא' מעם מזבחי וכו' ע"ש. ונפקא מיניה אם עלה לא ירד או אם אמרו לו לעלות חייב לעלות ור"י קאמר שיחמיר וימנע עצמו מנשיאת כפים ובזה שוין התלמודיי'. ונ"ל שזהו כוונת מהר"ם מרוטנבורג. שכתב הטור שם בשמו שאין אומרי' לו לעלות ואם עלה אין מוחין בידו. ואף דנראה מדברי הטור דבשב בתשובה איירי. אין לשון הירוש' משמע דאיירי בששב. ולפמ"ש ניחא: