שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 7 · הלכה 1 · Segment 4

מחלפא שיטתי' דר"ל. וא"ת למה לא פריך נמי דר"י אדר"י דהכא קאמר אפילו בעודו קורדייקוס כותבין והתם קאמר בשוטה דנדחית חטאתו וי"ל קסבר ר"י שאני קורדייקוס דסמוה בידיה בשרא סומקי אגומרא וחמרא מרקא משא"כ בשוטה וכה"ג משני בבבלי בסוגיין. והיינו דקאמר ר"י בר' בון בסמוך מוחלפת השיטה מהאי דגוסס ולא קאמר מהאי דהכא. וקשה מאי פריך לר"ל דלמא קסבר ר"ל ב"ח אינן נידחין וכי קאמר לא נדחית חטאתו היינו שיקריב חטאתו אחר שנשתפה או שחזר והיינו כדקאמר כאן וי"ל דלישנא לא נדחית חטאתו משמע ליה מעולם לא נדחית חטאתו והא ודאי ליתא לר"ל דקאמר אין נותנין אלא לכשישתפה אבל כל זמן שהוא קורדייקוס אין נותנין וכ"ש חרש בעודו בחרשותו דאין סמיה בידו ונראה דהיינו טעמא דבבלי בסוגיין דמהפך דברי ר"י ור"ל ע"ש:

או שהורו ב"ד לאכול חלב. וא"ת כיון שהב"ד התירו החלב פשיטא דנדחה קרבנו ולמה ליה להקריב קרבן וי"ל כבר שניא לה הירושלמי פ"ק דהוריות שימתין עד שיחזרו בהן הב"ד. אך קשה מי לא מודה ר"י אם חזרו בהן הב"ד והורו איסורו שחטאתו קרב. וי"ל קסבר נראה ונדחה וחוזר ונראה פסול. ואפי' דיחוי מעיקרא קסבר ר"י דהוי דיחוי. וכ"כ תו' פ"ק דקידושין דף ז' ע"ב בד"ה ש"מ וכו' ע"ש. ובבבלי זבחים דף י"ב ע"ב גרסינן בעי ר' ירמיה אכל חלב והפריש קרבן והורה ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מי הוי דיחוי או לא א"ל ההוא סבא כי פתח ר' יוחנן בדחויין מהא פתח מ"ט התם גברא אידחי קרבן לא אידחי הכא קרבן נמי אידחי. ופירש"י הכא תורת קרבן זה נדחית מן הכל הלכך דחוי. ותוס' כתבו בשם ר"ח גבי הורו ב"ד לא הוה דיחוי דגברא אידחי שאינו יודע אם פטור מקרבן או לא וקרבן לא אידחי דאי לא דהתירו ב"ד היה קרב ונמצא שלא היה דחוי אלא ע"י טעותו אבל הכא אפי' קרבן נמי אידחי דכיון שהוא שוטה או מומר פטור לכ"ע ע"כ. והא דאמר הסבא כי פתח ר"י בדחויין מהכא פתח ר"ל פתח דהורו ב"ד פטור. ותימא דבסוגיין מפורש דהורו ב"ד לשוטה ומומר דמיא ובכולן סובר ר"י דהקרבן נדחה וכדאמר הסבא וכפירש"י ודלא כר"ח וצ"ע. ועיין במשנה למלך פ"ג מה' שגגות:

הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו. (סוברים) רש"י והר"ח ור"י חולקים בדין גוסס. רש"י והר"ת סוברים דהגוסס אין מתנתו מתנה וה"ה דאינו נותן גט ור"י פוסק דגיטו גט. ועיי' בתו' פרק עשרה יוחסין ובחי' רשב"א ור"ן בסוגיין ולפום ריהטא יש להביא ראיה לדברי רש"י מסוגיין דמדמי גוסס לאחזו קורדייקוס ש"מ דס"ל כשוטה הוא. והא דקאר"י דזורקין עליו את הדם. היינו לפי מאי דאמרינן הכא דר"י סובר דנותנין גט בעודו קורדייקוס אבל למאי דקיי"ל דאין כותבין עד שישתפה אין חילוק בינו לבין שוטה ואין כותבין. אך קשה דמפרשים להא דתנן פ"ק דאהלות הגוסס הרי הוא כחי נוחל ומנחיל וכו' דהיינו במילי דאתי ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דבורו לא. והא זריקת דם נמי לא צריכין דעתו ודיבורו דהא כבר הפרישו בעודו ברי' ואפ"ה אינו מקריבו למ"ד בקורדייקוס נדחית חטאתו וי"ל מה שהכהן מקריב חטאתו מיקרי מעשה. גם הא דפריך מברייתא דראוהו מגוייד אי אפשר שלא תטרוף דעתו נמי נראה מפורש דאי אפשר להגוסס שתהיה דעתו צילותא עד שתצא נשמתו. ונראה קסברי רש"י ור"ח גמרא דילן פלוג אירושלמי דהא משני אהא דראוהו מגוייד שאני התם דדעתיה צילותא וכחישותא הוא דאתחילא ביה ש"מ דסובר דגוסס דעתיה צילותא. לכך זורקין עליו את הדם ואין צורך להפך דברי ר"י. ועל ר"י בר' בון יש להקשות דמחליף לדר"י וקאמר לא נדחית חטאתו וכי פליג אהא דאר"י בעלי חיים נידחין כמפורש בבבלי בזבחים וסנהדרין ובכמה מקומות וי"ל לפי גי' הירושלמי דקסבר ר"י נותנין בעודו קורדייקוס א"כ אין זה דיחוי כלל. ודוחק דהא ודאי כשמפרישו בעודו חרש ושוטה לאו כלום הוא וי"ל וצ"ע:

חד כהדין וכו'. עיין בקונטרס. וא"ת מאן דלא מחליף תיקשי ליה מהא דאר"י הגוסס זורקין עליו וכו' וי"ל הא כבר שניא לה בירושלמי פ"ק דהוריות דקאמר התם דלית ליה באילין קישוייה. ונראה דר"ל דסובר כבבלי דגוסס דעתיה צילותא וכמ"ש בתו' בסמוך: