שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 7 · הלכה 1 · Segment 3

רובא דשמואל מן דר"ל וכו'. וקשה הא מיהת שמואל פליג אר' יוחנן וסובר דדוקא בשעת חלומו הוא נותן ולא בשעה שקורדייקוס עליו ובסמוך קאמר רי"א עודהו קורדייקוס עליו כותבין גט לאשתו. ודוחק לומר סובר שמואל דאף ר"י לא קאמר אלא בשעת חלומו ולא חייש למה שיאחזנו הקורדייקוס אח"כ דהא השתא מיהת חלים הוא ור"ל פליג ובעי שישתפה. דהא בסמוך מדמינן גוסס למי שאחזו קורדייקוס וקאר"י דכותבין. והב"י סי' קכ"א מייתי תשובת הרשב"א וז"ל מסתבר' עתים חלים ועתים שוטה בשעת שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ודר"י בירו' לא פליגא וכדבעינן למכתב ואפי' למאי דס"ל דפליג אם איתא הא קיי"ל כרבא דבתרא הוא ע"כ. הנה מ"ש כדבעינן למכתב לא נתבאר לן דעתו שקיצר במכתב והשואל מהרשב"א כ' שם בירושלמי משמע דר"י דאמר בקורדייקוס לכשישתפה פליג. ונראה דהרשב"א סובר דהכי קאמר הא דשמואל רובא מדר"ל דמיקל עפי וא"כ שמואל דלא כר"ל ודלא כר"י אלא ע"כ לומר עובדא דשמואל הוי שלא אמר כלום כשהיה בריא אלא כשחלים קצת מחולי קורדייקוס אמר שיכתבו ויתן גט א"נ אפי' אמר מתחלה לכתוב איירי אלא שלא אמר ליתן והם כתבו כשהיה חולה ואמר כשהוא חלים יתן והיינו דר"י והשואל פירש הא דקאמר כשהוא חלים יתן גט לאו דוקא דאל"כ אתיא דשמואל דלא כר"י ודלא כר"ל. ופליג שמואל אר"י דבבלי דסובר עד שישתפה. והרא"פ פ"ק דתרומות פי' דה"ג ייבא דשמואל כר"ל אמת הדבר דשמואל כר"ל שהוא אמר בה טעמא למה כשהוא חלים יתן גט ותחלימיני ותחייני וכו' ע"כ. ומדברי השואל והרשב"א נראה מפורש דגירסתם רובא מודר"ל וכמ"ש בקונט'. ועוד תימא פירושו הא אפי' לא אמר בה שמואל טעמא נמי הוה ניחא לן דהא ודאי גם ר"ל לא יאמר מילתא בלא טעמא. ועוד צ"ל דלכשישתפה דאר"ל לאו דוקא ואפי' כשחוזר למקצת בריאותו נמי כותבין ונותנין. מיהו גם לרשב"א צ"ל כן לר"י דאמר בבבלי לכשישתפה. ומה שפירשנו הוא עיקר ומ"ש הרשב"א הא דקיי"ל כרבא דבתר' הוא. תימא הא ברייתא היא בפ"ג דר"ה בבבלי דף כ"ח ונראה דגירסת הרשב"א בר"ה דאמר רבא עתים חלים וכו' וכ"נ מדברי השואל מהרשב"א ע"ש. וכל הנסחאות שלפנינו בר"ה שם מבואר דברייתא היא: