שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 7 · הלכה 1 · Segment 5

נתן לה את גיטה וכו'. כ' הרשב"א מכאן נראה למ"ד לכשישתפה ה"ה אם כתבוהו בעודו שפוי ונעשה קורדייקוס בשעת נתינה פסול וא"כ חולה צריך בדיקה בין בשעת כתיבה בין בשעת נתינה וקשה דאמרי' לקמן דף ע"ג בבבלי לא יתייחד עמו באומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול הגט אלא רגע אחרון שהוא בעולם ואותו רגע א"א וכו' וזה שלא כדברי הירושלמי וצ"ע ע"כ ותימא מאי פריך מקורדייקוס אגוסס הא איהו גופיה כ' בסמוך וקיי"ל כר"י שאין כותבין לקורדייקוס עד שישתפה ובראהו מגוייד דהיינו גוסס כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה דדעתי' צילותא ע"ש. ועוד זה שאומר מעת שאני בעול' ודאי בענין דמהני ודליהוי גיטא קאמר א"כ מעולם לא נתכוין זה ארגע אחרון שאינו ראוי לבדיקה אלא אשעה שהוא ראוי לבדיקה. שלא נתכוין אלא לפוטרה קודם מיתה אבל ודאי אין רצונו לעגנה שתהא זקוקה ליבם הלכך מהני. וכ"ש לפמ"ש תו' בשם ר"ח דגרסי' נעשה כאומר מעת שאני בעולם א"כ וודאי כוונתו למ"ש ע"ש וברשב"א בחי' שם. אך קשה מנ"ל דפליג ר"ל דלמא הכא שאני כיון דממילא אתי כשבא יום מחר חל הגט וכסברת רש"י והר"ח שכתבנו בסמוך בד"ה הגוסס וכו'. הלכך הוי גט אבל כתיבה ונתינה בשעה שאחזו קורדייקוס לא וי"ל סובר הירושלמי לר"ל ה"ל סוטה ממש ואפי' במילתא דאתי ממילא נמי לאו כלום הוא ודוחק:

זרק לה את גיטה וכו'. וקשה מאי איכא בין נתן לזרק ותרתי למה לי וי"ל סד"א דוקא נתן לה דמדעתה משמע הוא דהוי גט דאע"ג דדעתיה שבישתא מ"מ איכא דעתה אבל זרק לה דמשמע בע"כ וכיון שנעשה קורדייקוס אין כאן דעתו ולא דעתה מודה ר"י דאינו גט קמ"ל. ודוחק קצת:

רבי אלעזר אמר ר' אבין בעי תרם את כירויו וכו'. וקשה מאי מספקא ליה מהיכי תיתי לו לחלק בין גט לתרומה ואי משום דסובר דה"ל דבר דאתי ממילא ומודה ר"ל דא"כ לווה בעי ליה בתרומה ה"ל למבעי בגט עצמו כדאמר בסמוך נתן לה גט וכו' וי"ל מספקא ליה דלמא שאני תרומה כיון דחובה היא להפריש תרומה ומסתמא מאי דאמר לא יהא תרומה אלא למחר לתיקוני מילתא הוא דאמר הכי ולא לקלקולא ומודה בה ר"ל דהוי תרומה אבל גט אינו מצוה וחובה כלל הלכך אינו גט לר"ל או דלמא אפי' תרומה אינו גט דאין דוחין דברי המפריש תרומה דאמר לא יהא תרומה אלא למחר בשביל אומדנא קצת:

מתני' פליגא על ר"ל ולית לה קיום וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' מי אר"י דאינו ניתן אלא לכשישתפה והאר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ותניא ראיהו מנוייד או צלוב וכו' ומשני הכי השתא התם דעתא צילותא הוא וכחישותא הוא דאתחיל ביה הכא דעתא שגישתא היא. וכ' הרשב"א וקשה תיקשי ליה מהך ברייתא דראוהו מגוייד וכו' דשמואל גופיה מהך ברייתא אמרה גם בירושלמי מקשה מברייתא ולא משמואל ותירוציו דחוקי' ע"ש. ונ"ל דמברייתא לחוד ליכא לאקשויי דברייתא איכא לאוקמי בשיכול לדבר אע"פ שמגוייד וצלוב הלכך מהני אפי' רמיזתו אבל מי שאינו יכול לדבר לא מהני רמיזתו כלל. וקורדייקוס אין דיבורו כלום כדתנן אין דבריו האחרונים כלום ול"ק לר"י ולא מידי אבל השתא דקאמר שמואל אפי' שחט בו שנים מהני רמיזתו והדבר ידוע מי ששחט בו שנים שאינו יכול לדבר ואפ"ה מהני רמיזתו וס"ד דכ"ש קורדייקוס דמהני ופריך שפיר ומשמואל שמעינן דאף הברייתא איירי אפי' אינו יכול לדבר הלכך פריך נמי מברייתא. ור' זעירא נמי אית ליה סברת שמואל ופריך מברייתא לחודא. וא"ת לסברת המקשה דמגוייד לקורדייקוס דמיא תיקשי ליה מתני' דתנן מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי אין בדבריו כלום וי"ל ברייתא איכא לפרושי ורמז ואמר וכו' איירי בשרמז בשהיה בריא וקמ"ל דבבריא סגי ברמיזה ואפ"ה פריך שפיר לר"ל דהא מ"מ כשהוא מגוייד כותבין ונותנין אע"ג דדעתיה שגישתא וא"ת לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למה ליה לבבלי למפרך מדשמואל ה"ל למפרך מברייתא לחוד וליכא לשנויי כדשנינן דאיירי בשרומז כשהוא מגוייד דא"כ תיקשי מתני' וי"ל אי לאו דשמואל ה"א ברומז כשמגוייד איירי ופליג אמתני' וא"כ ליכא לאקשויי מינה אבל השתא דקאמר שמואל שחט בה שנים וכו' כברייתא ומסתמא לא שביק שמואל מתני' ופסק כברייתא אלא ודאי אף ברייתא בשרמז קודם לכן איירי ופריך שפיר לר"י. ודברי הרשב"א במאי דקשיא ליה מתני' וברייתא ותירוצו אינן מבוררין לי ע"ש: