שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 6 · הלכה 2 · Segment 4

בחצר ובארבע אמות פליגין. עיי' פי' בקונט'. וכ"פ רש"י בב"מ דף י' ע"ב. והקשו עליו המפרשים הא מסיק בבבלי שם לענין גט כ"ע ל"פ דחצר משום ידה אתרבאי בי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפי' מציאה מגט וכו' ועיין בשיטה מקובצת. עוד מקשים אמה שפירש"י בד"ה ת"ל ונתן וכו' דיליף חצר מדלא כתיב ובידה יתנהו. אמאי לא קאמר דיליף מכפילות ונתן דכתיב בפרשת גט. ועמש"ל הלכה א' בתו' בד"ה ת"ל ונתן. עוד מקשים תו' שם בד"ה ואי משום שליחות וכו' וא"ת אמאי לא מוכיח מדאיתרבי חצר מקרא דידו כדאמרי' בסמוך גבי גט. ונ"ל דכתבו תוס' שם בד"ה ת"ל המצא תמצא מ"מ וכו' שדי ידו בין המצא תמצא וה"ל כלל ופרט וכלל ע"ש. לפ"ז ניחא הכל ודאי הכי ילפינן מכלל ופרט וכלל לאו מידו איתרבי אלא מהמצא תמצא אבל בגט לאו מכפילות ילפינן אלא מדלא כתיב ובידה יתנהו א"כ מונתן דאיצטרך לידה ילפינן נמי חצר ונכללו תרווייהו בחד ונתן מסתמא חד טעמא איתא בתרווייהו ושניהם מטעם ידה נינהו. לכך לא פירש"י בגט דילפי' מונתן תרי זימנא דא"כ קשיא מאי פשיטא ליה לש"ס דמשום ידה אתרבאי וכקושית התוס' דאי מונתן תרי זימני ילפינן צ"ל דבכלל ופרט וכלל ילפינן א"כ ליכא לשנויי כדשנינן. והא דפירש"י בד"ה ת"ל ונתן וכו' דאי משום שליחות כבר כתיב הכא כדתניא ושלח מלמד שהאשה עושה שליח. נראה דר"ל הא דאמרי' משום ידה היינו אף משום ידה דאי משום שליחות איצטרך קרא למעוטי בתמיה הרי שליחות לאו מסברא ילפי אלא משום דכתיב בפרש' א"כ מהיכי תיתי למעוטי אלא ודאי דתרתי בעינן וחצר אע"ג דמשום ידה איתרבי לא גרע מחצר וכדאמרי' שם דף י"א ע"ב. א"נ הא דפירש"י דאי משום שליחות וכו'. הוא כמו אי נמי ושתי לשונות הם בדברי רש"י. מיהו ברש"י דף י"א ע"ב לא משמע כן. ולפי המסקנא בדף י"א מבואר בגט אי משום ידה איתרבי אם אינה עומדת בצד חצרה אינה מגורשת ואי משום שליחות י"ל מגורשת (מיהו רש"י פי' שם איפכא ע"ש). השתא י"ל דר' יוחנן וריש לקיש בהא פליגי אי אפי' אינה עומדת בצד שדה נמי מגורשת או לא ר"ל סובר באינה עומדת בצד חצרה אינה מגורשא דחצר משום שליחות נמי איתרבאי וכמ"ש רש"י דף י"א ע"ב בד"ה אלא וכו'. ע"ש ור"י סובר משום ידה לחוד איתרבאי ולא משום שליחות כלל ואפי' במקום שהוא חוב לה קנה וה"ה לקטנה דידה אפי' בע"כ. ובסוגיין דמשמע דבגט פליגי ולא במציאה דוקא. ל"ק קושיית הבבלי בגט מי איכא למ"ד דחצר לאו משום ידה איתרבי שהרי כבר אמרנו אי ילפינן חצר מדכתיב ונתן תרי זימני אין הוכחה דמידה איתרבי ולקמן ר"פ הזורק מפורש דמונתן תרי זימני יליף הירושלמי ריבויא דחצר א"כ איכא למימר נמי דבהא פליגי ר"י ור"ל מ"ס משום ידה איתרבי ומ"ס משום שליחות וטעמייהו מפורש בבבלי בב"מ שם. ועמש"ל בתוס' בד"ה ת"ל ונתן. ועיין בש"ך ח"מ סי' רמ"ג ומ"ש בחי' ב"מ:

בחצר פליגין ואין להן ד' אמות. וקשה לקמן פ' הזורק גרסי' ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות מ"ט ואני בעניי הכינותי וכו'. משמע דס"ל מדאורייתא אדם זוכה בתוך ד' אמות וכ"כ הרא"פ פ"ד דפאה א"כ מאי איכא בין חצר לארבע אמות ודוחק לומר דמשום אבא כהן ברדלא הוא דקאמר הכי וליה לא סבירא ליה:

מי אר"י בפישוט ידים. לר"א מיבעיא ליה דאמר ארבע אמות אין להן מי מודה בפישוט ידים. וקשה למה קמיבעיא ליה לר"י הא אף לריש לקיש איכא למיבעי וי"ל לר"ל דאמר אין להן חצר פשיטא ליה דאף בפישוט ידים לא הוי גט אבל לר"י דאמר יש להן חצר מיבעיא ליה בפישוט ידים. אך קשה הא אמרי' לקמן פ' הזורק אר"א א"ר יוחנן בשם ר' ינאי בפישוט ידים זה קרוב לה. אבל בד' אמות לא א"כ הא דקאמר ר"א בד' אמות לא פליגין לאו דוקא אלא אפי' בפישוט ידים לא פליגין דאל"כ מאי רבותא דקטנה הא אפי' גדולה אין לה ד' אמות וי"ל הא דקאר"א בד' אמות לא פליגין היינו טעמא דאפי' בגדולה קאר"י דאין לה כ"ש בקטנה ואיך נאמר דר"י אמר יש לה ולכך מיבעיא ליה בפישוט ידים:

חצירו של שליח מהו שתעשה כידו. כ' הטור סי' ק"מ מספקא לן אם שליח דינו כדין האשה לכל דבר לענין אם זרק לתוך חצרו או לד"א שתהי' מגורשת ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר. וכ' הרב"י לא ידענא מאי ס"ד לחלק ע"כ. ותימא איך נעלם מהם הירושלמי. ואין לומר דפשיטא להו דיש לה חצר מהא דמסיק בב"מ דף י' ע"ב דקטנה דיש לה יד ה"ה דאית לה חצר מדאיתרבי חצר משום ידה אף בשליח כן ובעיא דירו' היא לר"ל לפי שיטתו דסובר דבגט בקטנה פליגי וכמש"ל בתוס' בד"ה בחצר ובד"א וכו'. דשאני קטנה דריבויא דקרא אקטנה קאי דהא ודאי קטנה מתגרשה דמקשינן הויה ליציאה כי היכי דמתקדשת ע"י אביה ה"נ מתגרשת ע"י אביה אם כן צ"ל אשה דכתיב בפ' כי יקח איש אשה וגו' בין גדולה בין קטנה משמע א"כ ה"ה כשמתגרשת ע"י עצמה איתרבי נמי לחצר משא"כ בשליח דלא איתרבי ליד אלא משום שליחות מנ"ל דאית ליה חצר. אך קשה מנ"ל דקטנה מתגרשת דהא כתיב אשה דמשמע גדולה ולא קטנה. בבבלי יבמות דף ק"ב גרסי' זו דברי ר"מ אבל חכ"א איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה. והיינו מדלא כתיב אשה בפרשה כמפורש שם ברש"י. ובירו' יבמות פי"ב ה"ה מה בין קטן וקטנה איש כתוב בפרשה ברם הכא כתיב ונגשה יבמתו אליו מ"מ. משמע אלו הוה כתיב אשה בפרשה היינו אומרים קטנה אינה חולצת והכא דכתיב אשה נאמר אין קטנה מתגרשת. ואי מדכתיב ויצאה והיתה וכמ"ש. אין מכאן ראיה הא איצטרך היקישא דויוצאה והיתה לכמה דרשות למה נוציא קרא מפשטיה דאשה גדולה משמע ויש לומר דאמרינן בבבלי סנהדרין דף ס"ו ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין דברי ר' יאשיה. וממעטינן קטנה ואס"ד דאשה גדולה משמע ולא קטנה ל"ל קרא למעוטי קטנה הא כבר כתיב ברישא כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל אלא ודאי אשה אף קטנה במשמע. ולר' יונתן דדריש התם ומתו גם שניהם למעוטי מעשה חדודים ודאי דסובר אשה אפי' קטנה במשמע ויליף לה מנערה המאורסה דכתיב אשר שכב עמה לבדו. וע"ש בסנהדרין בתוס' בד"ה עד שיהיו שניהם שוין וכו'. שוב ראיתי להרב במ"ל ריש פ"ו מה"ג שקדמני בתמיהתו על הטור וב"י. וכתב עוד שם וכתב הרב שדה יהושע חצרו של שליח וכו' כי אמרי' כיון דחצר האשה מידה איתרבאי והכל דבר אחד ה"נ בשליח שהוא כעצמה או דלמא כיון דשליח נמי מידה איתרבאי לא אמרינן ריבוי דריבוי ע"כ. ותימא על הגאונים אלו שפירשו דשליח מידה איתרבאי הא ודאי שליח מושלחת איתרבי ולא מידה כמפורש בב"מ שם וצ"ע: