שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 9 · הלכה 9 · Segment 3

ישראל שעישו כמעשה עכו"ם כו'. עיי' בקונט'. אבל המרדכי פי' דרב קאמר היבא שישראל מעשין ומכריתין אותו ליתן גט כיון שהדיינים עכו"ם פסול אפי' הדין אמת כגון איני זן ואיני מפרנס. ור"ח קאמר כשעכו"ם מעשין אותו לעשות כדייני ישראל כיון שהדיינין ישראל והדין אמת כגון איני זן ואיני מפרנס כשר ע"כ. ובגי' המרדכי חסר תיבת אפי' בין בדברי רב בין בדר"ח. ומהרש"ל כתב דקשה להמרדכי גירסתינו. ואין זו קושיא כלל. גם מ"ש דלעיל משמע בהדיא דאין כופין באומר איני זן כו' ע"כ. לא ידעתי מאי קשיא ליה הא מפורש בסמוך דר' יוחנן סובר באומר איני זן כו' דכופין. גם בבבלי ס"פ המדיר מפורש דרב סובר דכופין וכ"כ המהרש"א. מיהו לפמ"ש הרא"ש פ' הבע"י דהא דאמר שמואל התם עד שכופין אותו להוציא כו' היינו ע"י נידוי אין ראיית המהרש"א כלום ע"ש. ופי' בקונטרס הוא כפי' המהרש"ל ומ"ש המהרש"א דדברי המהרש"ל דחוקים שאין דברי רב ור"ת מפורשים בגוונא חדא ע"כ. ק"ק דלפמ"ש בקונט' דבריהם מפורשים כפשטן בגוונא חדא. אך קשה לי אס"ד דעישוי ע"י עכו"ם והן הדיינים כשר לר' חייא קשיא מתני' דתנן בישראל כשר הא ודאי בשעשו כדין איירי דאל"כ פסול וכדאמר רב א"כ אמאי תני סיפא בעכו"ם פסול כיון דבכדין איירי אף בעכו"ם כשר ודוחק לפרש הא דתנן ובעכו"ם פסול. היינו בשהישראל עושה כמעשה עכו"ם שכופה שלא כדין. והדבר פשוט דלפי' מהרש"ל צ"ל לר"ח שהמעשים הם עכו"ם והדיינין ישראלים וכשר אע"ג שהעכו"ם מעשים וז"ש תוס' אפי' דקאר"ח היינו לומר אע"ג שהוא כדין בעינן שיהיו הדיינין ישראל. אלא שעדיין קשה מי דחקו תו' לכך טפי ה"ל נפרש דפליגי ר"ח ואומר דאיני זן כו' הוה כדין וצ"ע. ונראה מ"ד איני זן כו' כופין סובר נמי כל מקום דתנן יוציא היינו ע"י כפי' דהא בהמדיר שלא ליהנות תנן יוציא והתם ודאי דכופין דהשתא באומר איני זן כו' קאמר דכופין להוציא אע"ג דאיכא למימר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון כדאמר שמואל בבבלי ס"פ המדיר אפ"ה כופין להוציא שאין אדם דר עם נחש כדאמר התם כ"ש בהמדיר ואף שיש קצת לחלק מ"מ הדעת נותנת כמ"ש וכ"נ דברי הרי"ף פ' הבע"י. ואין מקום לתמיהת הרא"ש שם דאתי דלא כירושלמי דאמר יוציא לא משמע דכופין דהיינו דוקא לשמואל אבל המסקנא לא קאי הכי: