שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 5 · הלכה 5 · Segment 3

אם כסבור בהן שהוא חולין ויש פיגול בחולין. וקשה למה ליה טעמא ויש פיגול בחולין הא בלא"ה פסול ששחט הקרבן שלא לשמו ומתני' סתמא תנן משמע אפ" בחטאת דפסול שלא לשמו ועוד הא תנן זבחים פ' ב"ש לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם השם וכו' וזה לא נזבח לשם זבח ולא לשם אחד מאלו וי"ל לשם חולין כשר כדאמרי' בבבלי בזבחים דף מ"ו ע"ב אר"י אמר רב חטאת ששחטה לשם חולין כשר שנא' ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים. אך קשה הא מסיק התם דכשר ואינו מרצה א"כ כבר הפסידו בשחיטה בלא פיגול ועוד אמרי' שם אר"א חטאת ששחטה משום חולין כלומר כסבור שהיא חולין פסולה דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' עד שתהא שחיטתו לשם בן בקר. וחטאת לאו דוקא דאף בכל הקדשים הדין כן. וכ"כ הרמב"ם פ"ק מה' פסולי המוקדשין. וכיון שכן לא שייך פיגול בכסבור שהוא חולין. דהא תנן פ"ב דזבחים חוץ לזמנו פגול ואין בו כרת ובלבד שקרב המתיר כמצוותו. ואמרי' בזבחים דף כ"ט פגול הוא לא יחשב לא יערב בו מחשבה אחרת שמחשבת פסול מוציאו מידי פיגול ודוחק לומר דפליג הש"ס ירושלמי וסובר מתעסק בקדשים כשר. לכך נראה דה"ק ויש פיגול בחולין בתמיה הא לא שייך פיגול בחושב שהוא חולין דהא אית ביה פסול אחר מלבד מחשבת חוץ לזמנו. ואפי' מאן דלא גרס במתני' שוגגין פטורים וכמ"ש תוס' דף נ"ג ע"א בד"ה ותני ע"ש מ"מ קשיא ליתני סתמא כהנים שפגלו במקדש חייבין וממילא נדע דקאי אמזיד דאין פיגול בשוגג בכה"ג כסבור שהוא חולין. ולפ"ז דהך דיוקא אתיא כהלכתא קשה אהא דאמר רבא פ"ב דמכות דף ט' אמר רבא אומר מותר חייב מיתה דקרוב למזיד הוא דהיה לו ללמוד הא ממתני' דהכא מוכח דשוגג הוא וא"ל דלא פליג רבא אלא בדלא היה אנוס בלימודו אבל בתינוק שנשבה וגר שנתגייר בין העכו"ם מודה רבא דאומר מותר אנוס הוא וכ"מ ברש"י פ' כלל גדול דף ס"ח ע"ב ע"ש ובתו' שם. ומתני' נמי איירי בכה"ג שהיה אנוס בלימודו. דא"כ ה"ל למיתני אנוסין פטורין ועוד דלא היה לו לעבוד עבודה עד שילמוד דיני עבודה. וא"ל רבא מוקי למתני' בששחט אשם לשם שלמים דה"ל מחשבת פיגול דאשם נאכל ליום ולילה ושלמים נאכלים לשני ימים ולילה. דהא תנינן ריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואי הוה פיגול בכה"ג פסולים הן ועוד הא רבא הוא דאמר עקירה בטעות לא הוי עקירה וכן כתב הרמב"ם פט"ו מה' פסולי המוקדשין אם טעה ודימה שזו עולה שלמים ועשה כל עבודותיה לשם שלמים עלתה לבעלים לשם חובה. וי"ל דרבא מוקי למתני' בהכיר ולבסוף שכח דלכ"ע שוגג הוי וכ"כ הט"ז בי"ד סי' צ"ט והמג"א בא"ח סי' שי"ח שוכח שוגג הויא וא"ת א"כ מאי מספקא ליה בתשלומי תרומה פשיטא דהכיר ולבסוף שכח ה"ל שגג וא"ל דמיבעיא ליה בשכוח מעיקרא דא"כ מאי פשיט מכהנים דלמא התם איירי בהכיר ולבסוף שכח וי"ל סד"א כיון דבהיזק הניכר חייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון כמפורש בבבלי ס"פ המניח סד"א כי פטרי חכמים בשוגג דוקא בסובר שהוא חולין אבל בהכיר ולבסוף שכח אע"ג דלגבי שבת שוגג מיקרי הכא בהיזק דינו כמזיד לכך איצטרך למפשט מסיפא. ועוד יש לומר התם גבי מיתה דוקא שוגג פטר' רחמנא ולא קרוב למזיד אבל הכא קנס חכמים הוא דוקא מזיד ממש קנסו אבל לא קרוב למזיד והרמב"ם כ' פ"ז מה' חובל וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשוגג או באונס פטור שלא קנסו אלא המתכוין להזיק מדעתו. וכ' הה"מ בירושלמי שם. דמשמע דסובר אומר מותר אנוס הוא ותימא הא כ' הרמב"ם פ"ה מה' רוצח וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שסובר שמותר להרגו ה"ז קרוב למזיד ונהרג עליו. אך ממ"ש תוס' דף נ"ג בד"ה שלא וכו' טימא את הטהור כמו מזיד הוא משמע דקרוב למזיד נמי חייב ועמש"ל בסוגיין בתו' בד"ה דהוא וכו' ויש לחלק. וכ' הרב בעל משנה למלך פ"ז מה' חובל ועדיין אני תמי' למה נקט פגול דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו וכמו שפירש"י והרמב"ם בפי' המשנה והלא אף במחשבה דחוץ למקומו דאינו פיגול ואין חייבים עליו כרת פשיטא דחייבים לשלם כיון דהקרבן פסול וכ"ת דפגלו לאו דוקא מ"מ יש לתמוה על רש"י ורבינו דנקטו מחשבה דחוץ לזמנו ולא נקטו מחשבה דחוץ למקומו והדבר צריך אצלי תלמוד ע"ש שהאריך ומסוגיין מבואר דבדוקא נקט פגול לאשמועינן דאומר מותר בכלל שוגג הוא: